דוד דרסלי אבטה / צילום: איל יצהר
קשה לתאר מסלול מעורר השראה יותר משל דוד דרסלי אבטה, שעד גיל 9 היה בכלל רועה צאן בכפר שבו נולד באתיופיה, ולא ידע קרוא וכתוב. התחנות שעשה מאז בחייו הן תמצית השתלבותו בחברה הישראלית, וגם העברית המהוקצעת שבפיו מעידה על כך.
אבטה עלה לישראל עם משפחתו בשנת 1991, כמה חודשים לפני "מבצע שלמה". המשפחה הגיעה למרכז קליטה בנתניה, ואבטה הילד נפגש לראשונה בחייו עם לימודים מסודרים. "עד אז", הוא מספר, "ידעתי רק לספור". הם היו שני ילדים יוצאי אתיופיה בכיתה, ואבטה נותר "אילם", שומע סביבו קולות לא מובנים, עד שבהמשך למד עברית באולפן והחל את "מירוץ ההשתלבות", כמו שהוא קורא לזה.
כעבור שנה עברה משפחתו לירושלים ואבטה הצטרף לתנועת הנוער בני עקיבא לצד לימודיו בישיבה התיכונית בנווה שמואל, ולאחר מכן בישיבת ההסדר עתניאל. "לא הייתי במסלול ההסדר", הוא מבהיר, "אחרי שנה וחצי התגייסתי לשירות מלא בצבא, ביחידת דובדבן". שם הוא התקדם במסלולי פיקוד, לרבות קורס קצינים, והיה מפקד צוות לוחמים ראשון ביחידה מקרב העדה האתיופית. כעבור חמש שנים השתחרר מהצבא בדרגת סרן.
בסיום השירות הצבאי השתלב בבני עקיבא, וכיהן שם כמנהל תחום שילוב נוער עולה. כעבור כשנתיים החל ללמוד משפטים במכללה למנהל, ותוך כדי הלימודים עבד כעוזרו של מנכ"ל משרד המשפטים דאז, ד"ר גיא רוטקופף, שאותו הכיר כמרצה במכללה למנהל. במשרד המשפטים אבטה נחשף למגזר הציבורי ולעבודת משרדי הממשלה. כשסיים את לימודי המשפטים, החל התמחות במשרד עו"ד מסחרי (אגמון־רוזנברג), ובין היתר טיפל אז בתיק הולילנד, בצדדיו האזרחיים.
בתום ההתמחות השתלב כשכיר במשרד עורכי דין בתחום הליטיגציה המסחרית, איתי גזית. במהלך עבודתו שם פרצה מחאת יוצאי אתיופיה בעקבות אלימות משטרתית כלפי חייל מביניהם. אבטה צפה בהפגנות מחלון משרדו, במגדל סונול בתל אביב, והתלבט אם להצטרף. "באתי לבוס שלי", הוא משחזר, "ואמרתי לו שאני קופץ לשם לשעתיים־שלוש. כשהגעתי, ראיתי המון כאב שהוא לא חדש, אבל כאן הוא היה בעוצמה אחרת. זה תפס אותי, התסכול של הצעירים והכאב של המבוגרים, והבנתי שהקהילה האתיופית היא לא חלק מהנרטיב הישראלי שמסופר כאן.
"הגעתי לתובנה שלא מכירים את יהדות אתיופיה באמת, וכל עוד לא נשנה את התפיסה המוטעית שהעלייה הזו היא עלייה של מצוקה, לא נצליח לשנות את התפיסה כלפי העדה. צריך לספר את הסיפור המלא, שיהדות אתיופיה היא קהילה שחלמה להגיע לישראל, וזה קרה בזכות גיבורים מקומיים".
בשלב הזה אבטה הבין שהפעילות החברתית חסרה לו, ושלהיות עורך דין בלבד לא מספק אותו. הוא הקים מיזם בשם "סיפור על הדרך", שבמסגרתו נערכים מפגשים של בני כל העדות וכל הקהילות ומספרים את סיפוריהם. שנה לאחר שהקים את המיזם, פנו אליו מהחברה למתנ"סים והציעו לו לשמש כראש מטה המנכ"ל וחבר הנהלה. "הרגשתי שזו הזדמנות להיכנס לארגון החברתי הגדול ביותר", הוא אומר. "במשך ארבע השנים שם נחשפתי לחברה הישראלית במלוא הדרה: לציבור החרדי, הציבור הערבי, אנשים עם מוגבלויות, עולים חדשים, קשישים והקהילה האתיופית".
כשהקורונה פרצה, אבטה מיהר לפעול. "עבדתי במודל פעולה כמו בצבא", הוא מספר, "נערכנו למציאת פתרונות מהירים בשטח לצרכים של הקהילות, בשיתוף פעולה עם הרשויות, ועשינו חשיבה קדימה. היינו סוג של מוח חושב לצד הפעילות השוטפת".
בין היתר, הוביל במסגרת החברה למתנ"סים יוזמות רוחביות שייתנו מענה לפערים שיצרה הקורונה. כך, למשל, יזם בשיתוף עם ארגונים נוספים את שירת "מה נשתנה" במרפסות בליל הסדר, וגם היה שותף לשידור טלוויזיוני של סדר מלא עם הרב בני לאו, "לאותם אנשים בודדים שלא יכולים לערוך סדר לבדם. זה נתן להם תחושה שהם חלק ממשהו גדול יותר, ושהם לא לבד", הוא אומר.
ביום הזיכרון הוא הוביל שירת התקווה משותפת במקומות שונים בארץ, שתועדו באמצעות רחפנים ושודרו במהלך טקס יום הזיכרון, וכן פעילויות משותפות לסבים וסבתות ונכדיהם, שיגשרו על הריחוק שהקורונה כפתה עליהם.
לפני כחודשיים מונה למשנה למנכ"ל משרד הקליטה ובמסגרת תפקידו הקים במשרד ועדה לחדשנות וטרנספורמציה דיגיטלית. "המטרה המרכזית היא למנף את התקופה כהזדמנות לשיפור השירות במשרד הקליטה, לחיזוק השירות מרחוק ולהרחבת הדיגיטציה", הוא אומר.
איפה אתה רואה את עצמך בעתיד?
"ממשיך לשרת את הציבור במישור המקצועי. כיום, לשמחתי, בני הקהילה האתיופית מצליחים להגיע לעמדות, כי הם נולדו כאן וגדלו כאן. גם לעולים החדשים הנחיתה היא רכה יותר. חשוב לי לייצר לאותם עולים חדשים את מנעד ההזדמנויות, כדי שיוכלו לצמצם פערים ולממש את הזכויות שמגיעות להם. שייפעלו לא מתוך פוזיציה של נרתמים אלא כמי שיושבים סביב השולחן כמו כל אחד אחר. אף אחד לא יכול להגיד שהוא ישראלי יותר ממני, והסיפור שלי הוא חלק מהנרטיב הציוני. בעיניי, זה עמוד שדרה מאוד משמעותי, וחשוב שננגיש אותו לכמה שיותר אנשים".
הדס מגן