איך הפך מוזיאון פומפידו לאחד מהסמלים הידועים והשנויים במחלוקת של פריז?

ג'ולי ו' איוביין היא עיתונאית אדריכלות ולשעבר עורכת המגזין The Architect's Newspaper

לפני 45 שנים הושק מרכז ז'ורז' פומפידו בפריז. הבניין בנוי כך שהקישקעס שלו - תעלות האוורור, הצינורות, הצנרת החשמלית וכל מערך השירות, חשופים. בזמנו, הבניין הזה איתגר את התפיסה לגבי מוזיאונים לאמנות.

במילותיו של אחד משני האדריכלים שתכננו את הבניין, רנצו פיאנו, מרכז פומפידו סתר את הרעיון שמוזיאונים הם "מוסדות עגמומיים, מאובקים ואזוטריים". הוא והשותף שלו, האדריכל הבריטי ריצ'רד רוג'רס (1933-2021), חלמו על בניין שהוא "אנטי־מונומנט" ו"מכונה עירונית משמחת".

התגובות הציבוריות הסוערות לבניין

הבניין התקבל על ידי הציבור בתגובות סוערות. היו מי שאמרו שמדובר בבניין הציבורי החשוב ביותר של העשור בו הוא נבנה. אחרים אמרו שהבניין, הממוקם בקצה המארה (Le Marais), הוא אקט של וונדליזם. מבקרי הבניין העירו שהוא נראה כמו גב של מקרר או מזקקת נפט; מעריצי הבניין אמרו שהוא יחזיר לצרפת את התואר בירת האמנות של העולם.

הסופר האיטלקי אומברטו אקו תיאר את ארובות כניסת האוויר על הגג כאוזניים המאזינות למסרים המגיעים מהשאול. בשנתו הראשונה, ביקרו במרכז ז'ורז' פומפידו יותר משישה מיליון איש. במשך שנים הוא היה הבניין עם כמות המבקרים הגדולה ביותר באירופה.

החזון שמאחורי הבניין

ה"בובור" (Beaubourg), כפי שמכונה הבניין, היווה נקודת מפנה. הוא סימן את המעבר של המוזיאון ממאגר הטוטמים היקרים של התרבות למוסד המעודד אינטראקציות תרבותיות - מגמה שצברה תאוצה במאה הנוכחית.

מרכז פומפידו כולל ספרייה ציבורית (הגדולה ביותר בפריז), מרכז לעיצוב תעשייתי, מעבדה למוזיקה ומחקר אקוסטי, בתי קולנוע וחללי הופעות. המאפיין הייחודי של הבניין הוא צינורות הפרספקס, בהן מותקנות מדרגות הנעות בזיג זג לאורך ולרוחב הקיר הצופה אל הכיכר של הבניין.

רוג'רס הסביר בזמנו כי המדרגות הנעות הן אלמנט חשוב בחזון הנגישות של הכיכר הסמוכה לבניין. אנשים יכולים לעלות במדרגות הנעות, בחינם, להגיע היישר אל גג הבניין וממנו לראות את הנופים המרהיבים של פריז; ההולכים והשבים גרמו לבניין להיראות חי.

הצבעים של הבניין מסמנים כל דבר שגורם לדברים לעבוד: מיזוג האוויר (כחול), צנרת (ירוק), חשמל (צהוב) ותקשורת ואבטחה (אדום). המטרה הייתה לגרום להיגיון המבני להיראות כיפי, רעיון שנולד בלב האוטופיות הטכנולוגיות של שנות ה־60.

עוד דבר שכדאי לדעת

מי שעיצב את הלוגו המקורי של מרכז פומפידו, בשנת 1977, הוא המעצב הצרפתי־שווייצרי ז'אן ווידמר, מהידועים והחשובים בצרפת. בין השאר הוא חתום על השפה הגרפית של כמה מהמוסדות המוכרים בפריז, ביניהם המכון לעולם הערבי, מוזיאון ד'אורסיי והספרייה הלאומית של צרפת. לצד אלו הוא עיצב את השלטים של מערכת הכבישים הצרפתית ורבים משלטי התיירות הפזורים במדינה. עבודתו מתאפיינת בטיפוגרפיה פשוטה, צורות בסיסיות ומינימליזם.

הלוגו הנוכחי של מרכז פומפידו מבוסס על הלוגו האייקוני שיצר ווידמר:
מפלסי המוזיאון בצבעי שחור לבן כשבמרכזם המדרגות הנעות.

 הלוגו הנוכחי של מרכז פומפידו

מקורות ההשראה של הבניין

מקורות ההשראה למרכז פומפידו רבים: מארמון הבדולח בלונדון, שנבנה מברזל יצוק וזכוכית ב־1851; דרך המבנים העצומים שהגתה התנועה הפוטוריסטית האיטלקית לפני מלחמת העולם הראשונה; ועד "ארמונות הכיף", מרחבים קהילתיים בהם אנשים יוכלו לחגוג את האמנות, המדע והתרבות, שתכננו במאית התיאטרון הבריטית ג'ואן ליטלווד והאדריכלי הבריטי סדריק פרייס בשנת 1964. היצירות הראוותניות האלה היו רעיונות אדריכליים שלא יצאו לפועל. מרכז פומפידו באמת נבנה.

החללים הפתוחים של מרכז פומפידו היו כה קשים לארגון, שבשנת 1985 הביאו את האדריכלית האיטלקייה גאה אאולנטי לתכנן את הגלריות של אוסף האמנות.

החזון של מסכי וידאו ושלטים דיגיטליים שיקשטו את החזית של הבניין מעולם לא התגשם. גישה למדרגות הנעות המטפסות לאורך חזית הבניין זמינה כיום רק לקוני כרטיסים.

מה קרה לאדריכלים שתכננו את הבניין?

לאחר שהבניין נפתח, דרכי פיאנו ורוג'רס התפצלו. פיאנו התפרסם במהרה בזכות גישתו המינימליסטית המעודנת, כמו שהפגין במוזיאון "אוסף מניל" ביוסטון, טקסס. אחרי מרכז פומפידו, העניין שלו בווירטואוזיות טכנולוגית התמקד בעיקר בסינון אור טבעי מתקרת הבניין בדרכים שונות. עד שנות ה־90, עם כ־25 אלף מבקרים ביום, מרכז פומפידו היה זקוק לשיפוץ מלא, שפיאנו לקח על עצמו. מאז הוא עבר עוד כמה שיפוצים.

רוג'רס נותר נאמן יותר לאסתטיקה שאפיינה את עשייתו במרכז פומפימדו. הוכחה לכך היא הבניין הכי מפורסם שתכנן, בניין לוידס בלונדון, עם הצינורות וגרמי המדרגות החשופים לעיני כל, שהושלם ב-1986. ב־2002, הוא הגדיר את שיתוף הפעולה עם פיאנו, שהזניק את הקריירות של שניהם, כגילום "היתרונות והחסרונות בלהיות מעט נאיביים".

היום מרכז פומפידו נראה מעט מיושן, אבל הוא הצליח היכן שהכי חשוב: הוא חלק בלתי נפרד מהמרקם העירוני של פריז.