היכרות עם יצירת המופת הלא ידועה של ש"י עגנון, מגדולי הסופרים העבריים

המשורר, הסופר והעורך רן יגיל חוזר אל ארון הספרים היהודי, העברי והישראלי 

כתבי ש"י עגנון (1970-1887) נחלקים לשניים: הספרים הלבנים הקטנים והספרים הגדולים השחורים. על הספרים הלבנים, בפורמט הקטן, חתום עגנון. אלה היצירות שעגנון סיכם ועמד מאחוריהן; את הכרכים הגדולים השחורים הביאה לדפוס בתו אמונה ירון המנוחה לאחר לכתו. רק בשנים האחרונות יצאה מהדורה לבנה אחידה הכוללת את כל הכתבים.

● קובץ הסיפורים שיכיר לכם את יעקב שבתאי, מגדולי הסופרים הישראליים
● המשורר האלמוני שמאחורי אחד הלהיטים היפים במוזיקה הישראלית
● השיר האהוב בשירי האהבה הישראליים: "עטור מצחך" של אברהם חלפי
● הסופר העברי הנשכח שהמציא את דמות הצבר בתרבות הישראלית

עגנון היה סופר ענק. בין הטקסטים שלא היה בטוח בהם ולא סיים, נכללות כמה יצירות מופת, כמו למשל הספרים "עיר וּמלואה" ו"שירה", ובתחום הטקסטים הקצרים המִקטע הנפלא: "הסיפור העצוב על הרווקה הזקנה".

גיבורת הסיפור מגיעה לעולם הבא

"הסיפור העצוב על הרווקה הזקנה" נכלל בקובץ "תכריך של סיפורים" (הוצאת שוקן, 1985) וסגנונית הוא משתייך לסיפורים המאוחרים של עגנון הפנטסטי, המופשט והסמלי. ככל שבגר כסופר, עגנון פנה לעולמות סמליים של דמיון, המזכירים את אלו של פרנץ קפקא וברונו שולץ.

במרכז הסיפור עומדת שאלת ההפלות וההתנגדות להן, סוגיה אקטואלית מתמיד לאור המתרחש בארצות הברית. הסיפור אינו התרחשותי, אלא יותר תודעתי־אווירתי כמיטב המסורת המודרנית. הוא נצמד לתודעה של אישה זקנה, ואנו נמצאים איתה בעולם האחר שאחרי חייה.

היא נקלעת למקום זר ומוזר: "ובתוך המים המעופשים מטלטלים עצמם שרצים משוקצים, שפיהם איש בבשר רעהו, ועיניהם המרושעות זה כלפי זה לבלוע זה את זה חיים, ועליהם לא שמש ביום ולא ירח וכוכבים בלילה, חוץ מעננים מחולחלים שאורה עכורה מבצבצת מהם. וכמין יבבה נשמעת מקצות הארץ כקול נפלים שלא ראו שמש... כשם שהמקום משונה כך יושביו משונים. גופים שלא נשלמה צורתם. בשר שאין עליו עור. אי אפשר לומר שאינם בני אדם, שהרי כצורת אדם ניכרת בהם, ואי אפשר לומר שהם חיים, שהרי נשמת חיים אין בהם, ואי אפשר לומר שהם מתים שיִצרם מעיד בהם שלא מתו". נפלים שלא ראו שמש, איזה ניסוח מעורר אימה. הזקנה נקלעה לעולם שבו מצויים כל הנפלים שהפילה.

הזקנה פוגשת את ילדיה האבודים

הרווקה הזקנה מכונה בפי הנפלים אימא, סבתא וסבתא רבתי (זאת הצורה שעגנון משתמש בה, לא רבּתא), כי יש בסיפורו דורות של נפלים. יתרה מזאת, הרווקה הזקנה וכל נְפָלֶיהָ הם יחידה אורגנית אחת: "כיוצא בזה כל צער וכל מכאוב שהגיע לאחד מאנשי המקום הרגישה הזקנה בעצמה ובבשרה. בעצמה ובבשרה ממש". וזה חזק, כי הרי כל הנפלים הם בשרהּ, שכנוּ ברחמהּ. הגילוי הנורא היכן היא נמצאת מתרחש דרך הדיאלוג הדרמטי.

הרווקה הזקנה שואלת לשמה של אחת הבנות שלא נולדה. אין לה מענה כי הרי אין לה שם, היא נֵפֶל. הבת פורצת בבכי: "מחתה האישה (הבת, ר"י) דמעותיה ואמרה, בריות שאין רוצים בקיומן אין דעת אביהם ואמם לתת להם שֵׁם".

על כך מתרעמת הזקנה, כי אינה מבינה שמדובר בִּנְפָלֶיהָ: "חצופה שכמותך, לי את מעיזה לומר כן. אני, שלא נישאתי לאיש ולא נכנסתי לחופה ולא היו לי בנים. אם אסוּפית את, אם שתוּקית את, אם ממזֶרֶת את. אל תתלי סרחונה של אמך בי גרוּרית שכמותך". עונה הבת: "אוי לנו אמא כי לא ילידתנו".

העונש שמקבלת הזקנה על מעשיה

מהי אֲסוּפִית ומהי מַמְזֶרֶת נראה לי שכולנו יודעים, אך מהי שְׁתוּקִית וּגְרוּרִית? אלו שידוע מי היא אמם ואין ידוע מי הוא אביהם - נקראים "שתוקים", משום שכשהם שואלים את האם על האב, היא משתיקה אותם. שם העצם הזה מופיע במסכת קידושין דף סט.

קָשָׁה יותר המילה "גרורית". מצאתי רק את הצירוף "גֵּרִים גְּרוּרִים" ופירושו במסכת עבודה זרה דף ג: נוכרים שקיבלו עליהם את דת ישראל ומנהגיהם, אך לא נתקבלו בקהל ישראל. אין לבת שם, כי היא נתפסת כסוג של נִסְפַּחַת-סַפַּחַת שכזאת, שמוטב לה שלא באה לעולם משבאה לעולם. היא חצי קיימת וחצי לא קיימת, מצויה בשני העולמות, זה שלנו ועולם התוהו.

עוד דבר המאפיין את האם והבת הוא הרצון לְבַכּוֹת את האובדן. המילה "בכי", כעדות לצער גדול, חוזרת לאורך הסיפור: "והתחילו דמעותיה יורדות כמעיינות", או "מרגישה הייתה הזקנה שלבכות היא רוצה", או "הביטו זו בזו, זו ליבה בוכה וזו ליבה בוכה" וכן הלאה. בסוף כל קהילת הרפאים הזאת פורצת בבכי תמרורים. הזקנה נופלת על פניה, ואז באה לידי הכרה שהיא בעצם הָאֵם הגדולה של כל נִפְלֵי הדורות האלה, נפלים שיש להם אפילו צאצאים. האווירה בסיפור הופכת לאפוקליפטית ובלתי־נסבלת.

הזקנה נענשת קשה בידי המספר. היא הופכת בעצמה להיות לנֵפֶל מוּטָח וּמֻתָּךְ, ואין לה מנוחה נכונה: "קמעה קמעה דממו אבריה ונתרופפו חושיה והתחיל בשרה מתמסֶה. הייתה סבורה שזו התחלת מנוחת מרגוע. אבל הייסורים שבאו עליה מוסיף על הראשונים הקפיצו אותה מתוך האדמה ועד למעלה מן העננים המחולחים ומשם נקלעה וחזרה לתוך האדמה שאין השמש מאירה עליה ביום ולא ירח וכוכבים בלילה ושקצים משוקצים מתחופפים זה בזה ויבבה נשמעת מקצות הארץ כקול נפלים שלא חזו שמש".

הסוף הלא סגור של הסיפור

את הצירוף המצמרר הזה "נפלים שלא חזו שמש" לקח עגנון כהרגלו ממקורותינו הלשוניים העשירים, שינה והעצים אותו לצרכיו כסופר גדול בלב המודרנה. בתהִלים נ"ח, ט' כתוב "כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ". פסוק קשה האומר כי הרשעים, רשעי סדום, הם כחילזון נמַס, דומה לנפל של אישה מרחמה, כלומר למשהו רך, דוחה ולא בר קיימא. פסוק אחר שעגנון הכיר ונאחז בו בסיפורו הוא: "כְנֵפֶל טָמוּן לֹא אֶהְיֶה כְּעֹלְלִים לֹא רָאוּ אוֹר" ככתוב באיוב ג', ט"ז.

הביקורת של עגנון כלפי הגיבורה שלו חודרת בשלב מוקדם של הסיפור: "הייתה משחקת עם כולם ולא נכנסה לחופה". אחר כך הוא ממטיר עליה אש וגופרית ברוח מטיפנית.

היכן כאן הפתיחות המאפיינת את המודרניזם? מתברר כי קיים ענף ימני־שמרני בקרב גדולי הכותבים המודרניסטיים, ביניהם עזרא פאונד, המשורר והעורך האנטישמי, המשורר ת"ס אליוט הדתי וויליאם באטלר ייטס המיסטי. עגנון אינו כזה בהכרח, אך בסיפוריו תוכלו לראות מדי פעם מרידה כנגד המודרנה, שיש בה דעה מתריסה ולא מקובלת. אולי משום כך ובשל היותו סופר אהוב, נמנע מלכַנס את הסיפור, ואולי כי חש אסתטית שאינו שלם דיו, אם כי זה סיפור עוצמתי. תקראו אותו, הוא ירדוף אתכם בחלומותיכם.