מה הופך את "ורטיגו" של אלפרד היצ'קוק לאחת מפסגות הקולנוע במאה ה־20?

ג'ון אנדרסון כותב על טלוויזיה וקולנוע ב"וול סטריט ג'ורנל" 

54 שנים לקח ל"ורטיגו", שביים אלפרד היצ'קוק, להתבסס כסרט הטוב ביותר אי פעם. זה קרה ב-2012, במשאל המדרג את הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים, שערך Sight & Sound, ירחון קולנוע בהוצאת המכון לקולנוע הבריטי. "ורטיגו", שיצא ב־1958, עקף את "האזרח קיין" שביים אורסון וולס, אשר באופן מסורתי החזיק במשאל זה במקום הראשון (לפני 1982 סרטו של היצ'קוק אפילו לא היה בעשיריה הפותחת). השנה "ורטיגו" דורג במקום השני. סרטה של שנטל אקרמן "ז'אן דילמן" מ-1975, דורג במקום הראשון.

● יצירת המופת הקולנועית שלכדה את רוח שלטונו של מוסוליני
● סרט המופת של צ'רלי צ'פלין: שילוב מושלם בין קומדיה לטרגדיה
● "חמים וטעים" הוא הסרט המצחיק ביותר בכל הזמנים   

טעמים משתנים וסרטים משתנים ביחס לתקופה בה נוצרו. דברים מסוימים לגבי "ורטיגו", עם זאת, יישארו נצחיים. הוא לעולם לא יהיה סרט שכולם אוהבים כמו "קזבלנקה", "הסנדק" או כל עמוד תווך אחר של הקולנוע ההוליוודי. זהו סרט מצמרר וסוטה. הוא כל כך חסר רחמים בנוגע ל"מערכת היחסים" שבין הקהל והמסך: המציצנות הכרוכה בצפייה בסרט גורמת לצופים להסתכל הצידה במבוכה.

נושאי הליבה של הסרט: אובססיה, שליטה ואשמה

להביט הצידה, כמובן, זה להחמיץ את אחד ההישגים הגדולים של הקולנוע, וגם את ההצהרה האישית ביותר של היצ'קוק. אובססיה, כפייתיות, שליטה ואשמה - הם נושאי הליבה שלו. אחיזתה של הגיבורה הבלונדינית ההיצ'קוקית בליבידו של הבמאי מעולם לא הייתה חזקה יותר מכפי שהשתקפה בסרט הזה; וכוח העל של הבמאי, יכולתו לברוא עולם ולעשות בו מניפולציות, מעולם לא היו דומיננטי כמו ביצירה הקולנועית הזו. כוח העל של היצ'קוק לא ניכר רק בעלילה של הסרט אלא גם בצבעים שלו ובעיצוב פס הקול, במוזיקה של ברנרד הרמן, ובחושניות והמיניות שלו. אצל רוב בני האדם, אובססיה היא גורם מעכב. היצ'קוק הפך את האובססיה שלו לאמנות.

 כרזת הסרט ורטיגו / צילום: ויקיפדיה

הנרטיב של הסרט: רבדים של מיסתורין

מבחינה נרטיבית, "ורטיגו" הוא סרט מתח מסתורי, אבל יש בו רבדי רבדים של מסתורין, ולכן זה סרט שמבקרים כל כך אוהבים. ואולי זה סרט של מבקרים גברים: בלב הסרט עומדת סדרת סודות המחכים לפתרון. חורי מנעול המחכים למפתח, ניתן לומר. האם הזכרנו אשמה? זה נושא שהיצ'קוק עסק בו מאז סרטו "רצח!" מ־1930. ראוי להזכיר שהבמאי היה קתולי, והרעיון של החטא הקדמון השפיע גם על עיצוב הדמויות התמימות ביותר שלו (בסרטיו "39 המדרגות" או "הנאשם" למשל). לעתים קרובות, גיבוריו סובלים מתחושת חרטה בלתי מוסברת. זו חרטה שהיא פשוט קיומית.

גיבור הסרט: בלש שסובל מפחד גבהים

אולי זה לא בדיוק המקרה של גיבור "ורטיגו", הבלש ג'ון "סקוטי" פרגוסון (ג'יימס סטיוארט), שבדיוק עומד לפרוש מתפקידו. בפתיחת הסרט, בזמן מרדף משטרתי, פרגוסון מחליק מהגג ונתלה על מרזב בניין בסן פרנסיסקו. לידו, מטלטל בין שמיים לארץ, שוטר במדים שלבסוף צונח אל מותו. בעקבות התקרית, סקוטי סובל מפחד גבהים שמביא לפרישתו מהמשטרה. כאן היצ'קוק משתמש ב"אפקט ורטיגו" שהמציא: המצלמה נוסעת לאחור על גבי דולי (אביזר המשמש להנעת מצלמה), ובמקביל היא עושה זום פנימה - או הפוך, כדי לתאר את התחושה של סקוטי). איכשהו, מורידים את סקוטי מהמרזב. לא נאמר לנו איך בדיוק. כל פעולת הצלה, בחשיבה לאחור, נראית בלתי אפשרית.

אז אתם שואלים את עצמכם: האם כל מה שקורה אחרי הסצינה על הגג - המעקב של סקוטי אחרי מדלן אלסטר המסתורית (קים נובאק), מזימת הרצח המתוחכמת, האיחוד מחדש עם ג'ודי ברטון (שוב, נובאק), השינויים שסקוטי עושה בג'ודי בניסיון לברוא מחדש את אהובתו האבודה - הן הזיות על סף מוות? היצ'קוק ברא את סן פרנסיסקו, מהתקף פחד הגבהים הראשון של סקוטי ואילך, כסוג של חלום. מסביב אין כמעט צלילים או אנשים. הבניינים מוארים כמו בציורים הסוריאליסטיים של הצייר היווני־איטלקי ג'ורג'ו דה קיריקו. נראה שכל הרחובות בנויים על מדרונות. היה לי חלום כזה, רוצה הצופה לומר. או משהו דומה.

 קים נובאק וג'יימס סטיוארט ב''ורטיגו'', 1958 / צילום: ויקיפדיה

סקוטי, שחבר ותיק ביקש ממנו לחקור מה עושה אשתו בשעות היום, מתגלה כבלש הגרוע ביותר בסן פרנסיסקו. כבר היה עדיף שיכתוב "אני עוקב אחרייך" על מכסה מנוע הרכב של אותה אישה. ייתכן שהיא יודעת שהוא עוקב אחריה, ולכן כל ניסיון שלה להימלט ממנו הוא חסר טעם. אבל ההתעלמות של סקוטי מכשליו המקצועיים מצביעה על האֶגוֹמַנְיָה שלו ועל המצב המלאכותי בו הוא נתון. אולי רק בחלום אפשר להיות כל כך מגושם ובכל זאת מרוצה.

גדולת הסרט: השלם גדול מסך חלקיו

הליהוק ב"ורטיגו" מדגים כיצד היצ'קוק רצה לעוות את התפיסות המוקדמות שלנו. ג'יימס סטיוארט הוא האיש הטוב הנצחי בסרטים האמריקאיים. ב"ורטיגו" הוא משחק אדם בזוי. היחס שלו למידג' (ברברה בל גדס), ארוסתו לשעבר שעדיין מעריצה אותו, אכזרי באגביות שלו. "איך חיי האהבה שלך, מידג'?" הוא שואל אותה. אם הוא לא יודע שהיא אוהבת אותו, הוא טיפש. היחס שלו לג'ודי ההמומה סדיסטי ממש: הוא דורש ממנה לעשות מייקאובר מכף רגל ועד ראש. היא שואלת אותו "ואז תאהב אותי?", והוא עונה לה: "זה לא אמור לשנות לך". כל מי שחושב שהבסיס של "ורטיגו" הוא רומן- טועה טעות קשה.

גדולתו של "ורטיגו", עם כל העגמומיות שלו, אינה מרכיביו. זו היכולת של היצ'קוק לעשות סרטים סימפוניים. פעם הזכרתי באוזני מבקר קולנוע את ההופעה המוזרה של כוכבת הסרט קים נובאק. "אבל היא משחקת דמות שמשחקת שחקנית גרועה", הוא ענה. והבנתי שזה נכון: היצ'קוק הקדים אותי בצעד. כל פעם שאני צופה ב"ורטיגו", אני מבין מחדש עד כמה הוא מקדים אותי בצעד.