"ד"ר סטריינג'לאב": האם קומדיה שבסיומה העולם נהרס יכולה להיות מצחיקה כל כך?

פיטר טונגט הוא עיתונאי, חוקר קולנוע ומחברם של שלושה ספרים על קולנוע אמריקאי 

שלא כמו כמה קולגות שלו, דוגמת הבמאים האמריקאיים ג'ון פורד וג'ורג' סטיבנס, יוצר הקולנוע סטנלי קובריק (1927-1999) מעולם לא עלה על מדים בשירות מדינתו. "כל פעם נפלתי בין הכיסאות", אמר קובריק, שנולד ב־1928, בראיון שערך עמו מבקר הסרטים ג'ין סיסקל ב־1987. "הייתי בן 17 כשמלחמת העולם השנייה נגמרה, והייתי נשוי כשמלחמת קוריאה החלה".

העובדה שהוא לא שירת בצבא לא מנעה ממנו מלעסוק במלחמה במשך הקריירה שלו. בין ארבעת סרטיו הראשונים, שניים היו סרטים אנטי־מלחמתיים: סרטו הראשון "פחד ותשוקה" (1953), והסרט הפיוטי והחזק "שבילי התהילה" (1957).

עד 1987, כשביים את הדרמה "מטאל ג'אקט" העוסקת במלחמת וייטנאם, עבר קובריק מביקורת גלויה למבט מורכב יותר, המכיל גם הרהורים על הריגושים שמזמן שדה הקרב. "'מטאל ג'אקט' רומז שיש עוד מה לומר על מלחמה חוץ מזה שהיא איומה", אמר קובריק לסיסקל.

הגנרל המטורף שמצית את המלחמה

אבל בסרט שביים לפני 59 שנים, החליט קובריק שהדבר החשוב ביותר לומר על מלחמה הוא שהיא יכולה להיות מצחיקה, מאוד מצחיקה. ב־1964, קובריק הפיק, היה שותף לכתיבת התסריט וביים את הסרט "ד"ר סטריינג'לאב או איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את הפצצה", עיבוד קומי לספרו של פיטר ג'ורג' מ־1958, "אזעקה אדומה".

עם קאסט דמויות שכלל קציני צבא ממושקפים, פוליטיקאים חלשים ושגריר רוסי זללן, "ד"ר סטריינג'לאב" הוא סרט על תקופת המלחמה הקרה, אלא שהסאטירה השלובה בו, המגחיכה את כל הצדדים בדיון, נותרה רעננה עד היום.

את התסריט כתבו קובריק, פיטר ג'ורג' וטרי סאות'רן, והוא מערער את הצופה כבר מהסצינה הראשונה המתרחשת בבסיס חיל האוויר "ברפלסון": בניסיון לקדם את האג'נדה האנטי־קומוניסטית שלו, הגנרל ג'ק די. ריפר, אותו מגלם סטרלינג היידן, יוזם באופן חד־צדדי מתקפה גרעינית נגד ברית המועצות.

רוב הקומדיות היו מציגות את הגנרל ריפר, שהוא משוגע עם תעודות, כיוצא דופן. אבל קובריק לא מוצא בו הרבה תכונות טובות, גם לא שכל ישר. וזה נכון גם לגבי שאר הדמויות שמקיפות את ריפר, כולל הדמויות שונות שפיטר סלרס משחק.

הדמויות שמקיפות את הגנרל

אחת הדמויות שמגלם סלרס היא יחסית חיובית: קפטן חיל האוויר ליונל מנדרייק, שמנסה ללא הצלחה להחזיר את הגנרל ריפר מתהומות הטירוף. מלבד הדמות הזו, סלרס התבקש לגלם דמויות קיצוניות, שאין להן זהירות או הבנה בענייני מלחמה גרעינית.

בהופעה חסרת מאמץ, סלרס מגלם גם את נשיא ארה"ב, מרקין מאפלי, המייצג דור של פוליטיקאים, יורמים וחלושים, שהיו ממוקמים פוליטית מרכז־שמאלה. הופעתו ושפת גופו של מאפלי - קרחת ומשקפיים, תואמים לאלו של מרצה באוניברסיטה או מורה בעיירה קטנה - מזכירה במקצת את זו של עדלי סטיבנסון, המועמד הדמוקרטי לנשיאות, שהתמודד נגד דווייט אייזנהאואר בשנים 1952 ו-1956 - המנסה ללא הצלחה לפנות להיגיון ולסדר בהתמודדות עם המשבר.

"רבותיי, אינכם יכולים להילחם כאן, זהו חדר המלחמה", אומר מאפלי ליועציו הנתונים במריבה, ביניהם הגנרל באק טרג'ידסון (ג'ורג' סי סקוט) - טיפוס צבאי חם מזג, שלועס מסטיק ללא הרף, ונושא תחת זרועו קלסר עם הכותרת שלא תיאמן: "מטרות כלל עולמיות למוות המוני".

דמות נוספת שסלרס משחק היא ד"ר סטריינג'לאב, המדען הכבול לכיסא גלגלים, שטירופו עולה על זה של הגרנל ריפר. הוא רומז שהאסון העולמי שריפר גרם לו - בהמשך מתברר כי מתקפת הנגד של הסובייטים על ארה"ב כוללת טילי גרעין המשוגרים באופן אוטומטי - אולי הוא לא כל כך נורא. השורדים יתפסו מחסה מפני הנשורת הגרעינית במכרות שיוסבו למקלטים.

הסיום הבלתי נמנע של הסרט

הסרט מציג את כל הצדדים בצורה מגוחכת, אלא שדמותו של "ד"ר סטריינג'לאב" היא זו שזכתה לפופולריות המפתיעה ביותר, בקרב קציני צבא למשל. ב-1999 הבמאי פיטר בוגדנוביץ' כתב ל"ניו יורק טיימס" מאמר על סטנלי קובריק. אחד האנשים שהוא ראיין לצורכי המאמר היה התסריטאי, המפיק והבמאי האמריקאי ג'ון מיליוס, שעבד עם קובריק. כשהסרט יצא, קצינים בכירים בחיל האוויר פנו לקובריק, "אבל הוא פחד מהם. הוא חשב שהם כועסים עליו, שאולי הם רוצים לעשות לו משהו", נזכר מיליוס. "אמרתי לו, 'סטנלי, איך היית יכול להיות כל כך פרנואיד? הם רצו לכבד אותך. הם אהבו את 'ד"ר סטריינג'לאב''".

קובריק משליך רפש על הניצים ועל היונים באותה מידה. כל אחד מהצדדים כושל בניסיונותיו לעצור את גנרל ריפר, שהתקדמותו בסולם הקצונה היא האזהרה הקודרת ביותר שבלב הסרט. כפי שאמר קובריק בראיון למגזין "פלייבוי" ב־1968: "האיום הרציני הוא שדמות פסיכוטית, איפשהו בשרשרת הפיקוד המודרנית, תתחיל מלחמה".

במאי הצילום גילברט טיילור צילם את הסרט בסגנון שלעתים נראה כמעט דוקומנטרי. הסרט נראה אותנטי גם כשהעלילה מפליגה למחוזות האפוקליפטיים והסוריאליסטיים.

לאחר שאיש מסובביו של הגנרל ריפר לא מצליח לבטל את הפקודה, הסצינה האחרונה מציגה סדרה של פיצוצים גרעיניים משמידי־עולם, על רקע השיר של הזמרת הבריטית ורה לין מימי מלחמת העולם השנייה "ניפגש שנית".

במה הוא שונה מסרטי מלחמה אחרים?

דווקא משום שהסרט אינו מפחד להציג את ההשלכות האיומות ביותר של מעשי גיבוריו, "ד"ר סטריינג'לאב" הוא חד יותר ופחות מהוסס בהשוואה לסרטים אנטי־גרעיניים אחרים שנעשו באותה התקופה, כמו "על החוף" (1959) של סטנלי קריימר ו"אל־כשל" של סידני לומט (1964).

קובריק האמין שאם הוא מביים קומדיה שבסיומה העולם נשרף ונהרס, הוא עושה שירות לאנושות. בריאיון ההוא לפלייבוי אמר הבמאי: "ההכרה בקיומו של שיגעון אינה מעלה אותו על הנס, היא גם לא מהדהדת תחושת ייאוש או חוסר אונים לגבי האפשרות לרפא אותו".