הבירה של דרום מזרח אסיה נמצאת בסכנת שקיעה. האם מדענים יצליחו להציל אותה?

שילוב נדיר בין גורמים כלכליים, פוליטיים ואקלימיים מאיים להטביע את האזור שבו נמצאת הו צ'י מין סיטי בווייטנאם בתוך עשרות שנים ● התהליך הזה מספק הצצה לתוצאות האפשריות של משבר האקלים בעולם כולו ולמאמצים הנואשים של חוקרים ואנשי מקצוע למנוע את האסון ● גם לנו כצרכנים יש מה לעשות

גלי וינרב | 24.02.2023

מסחר בנהר המקונג / צילום: Shutterstock

מסחר בנהר המקונג / צילום: Shutterstock

הו צ'י מין סיטי, עיר וייטנאמית שחיים בה היום 9.2 מיליון אנשים, נחשבת לבירה של דרום מזרח אסיה. המיקום שלה, קרוב לשפך נהר המקונג הזורם מטיבט עד דרום וייטנאם, הפך אותה לעיר מסחרית תוססת, פתוחה תרבותית לעולם. בעוד 50 שנה, היא עלולה להתחיל לטבוע. תחילה, יכסו אותה מי מלח בגאות, ובהמשך היא תוצף לחלוטין.

הו צ'י מין סיטי צפויה להצטרף לערים אחרות שמתקיימות מתחת לקו המים, כמו ניו אורלינס ואמסטרדם, אבל בניגוד להן, אין בה מערכת ניקוז. נדרש זמן רב לבנות מערכות כאלה, הרבה יותר מהזמן שעומד לרשות תושבי העיר. המקרה של ניו אורלינס מלמד גם שמערכות של סכרים לא תמיד עומדות בלחצים, ועיר שחיה באופן קבוע מתחת לפני הים נמצאת בסיכון עצום.

20 מיליון איש יצטרכו לעזוב את בתיהם

הקרחונים שנמסים מעלים את פני הים, אבל זו רק אחת הסיבות, ולא המובילה שבהן, לכך שאזור דלתת המקונג עומד להישטף במי ים בקרוב. שורה של תהליכים פוליטיים וכלכליים מצטרפים כדי להטביע את האזור. פלונטר האינטרסים הוא סבוך כל כך, עד שמדענים החוקרים את הנושא כלל לא אופטימיים, אבל הם ממשיכים לצעוק: יש להציל את המקונג.

ד"ר רפאל שמיט מאוניברסיטת סטנפורד הוא אחד החוקרים החתומים על מאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת Science והסביר מה קורה לדלתת המקונג ומה ניתן לעשות בנושא. בראיון לגלובס, הוא מספר שהוא חוקר ראשי ב-Natural capital project בסטנפורד, המנסה להבין את הקשר בין הטבע לחברה האנושית. "החיבור בין הגורמים הללו הוא קריטי אל מול שינויי האקלים", הוא אומר.

"ההתמחות שלי היא בהנדסת משאבי מים. אני מנסה להבין איך הצורך של האנושות במים ישתנה בעתיד והיכן הוא יפגוש את אספקת המים שתהיה לנו בעתיד. לשם כך אני מנסה להבין את התפקוד של נהרות. אני מתמחה היום במקונג, אבל המחקר שלי רלוונטי לנהרות רבים ברחבי העולם, כמו האמזונס או הנילוס".

 

מדברי שמיט, קל להשתכנע שנהרות הם אחד המשאבים הקריטיים לקיומה של האנושות. "הם מקורות מים ומקור לדגים, כלומר, מקור חלבון בריא ונדיר לאוכלוסיות רבות. אחד הדברים החשובים שהם עושים הוא לשאת משקעים מפנים הארץ אל החופים. הם מגיעים אל הים, ומשם אין להם לאן ללכת והמשקעים נאספים בקצה הנהר, ונוצרות שכבות המשקע בדלתא.

"הדלתות שאנחנו מכירים נוצרו בסך הכול לא מזמן במונחים גיאולוגיים, רק מלפני 10,000 שנה, מאז עידן הקרח. כלומר, היו דלתות נהר קודם לכן, אבל עידן הקרח קבר אותן, ורק אחריו נוצרו הדלתות במיקומים שלהן היום".

הפאנל הבין־ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC) מעריך שעד 2050, כמיליארד איש יגורו בחופים. ביניהם, כ־300־500 מיליון חיים באזורי דלתא. רבים רוצים להתגורר באזורים הללו, המשמשים צמתים חשובים בין הנהרות (דרכי תעבורה משמעותיות בתוך המדינות) לבין הים (דרך מעבר בינלאומית). בעבר, מיקום כזה היה אפילו דרמטי יותר.

"אדמות הדלתות הן מאוד פוריות, וגם זה היה קריטי יותר בעבר, לפני התפתחותן של שיטות חקלאיות חדשניות", אומר שמיט. "התוצאה היא שאזורי הדלתא הם מאוד מאוכלסים, וחייהם ואיכות חייהם של אנשים רבים נמצאת בסכנה".

בדלתת המקונג, ששטחה כשטח הולנד כולה, יושבת הו צ'י מין סיטי והעיר קאן טו, עם 1.2 מיליון תושבים. בערים נוספות באזור מתגוררים עוד כ־10 מיליון איש. כלומר, סך הכול חיים באזור כ-20 מיליון אנשים, וכולם ייאלצו לעזוב את ביתם ב־50־60 השנים הקרובות אם מגמת השקיעה תימשך.

הדלתא שנחשבת לתיבת אוצר ביולוגי

לצד בני אדם, חיים באזור גם בעלי חיים ייחודיים. בעבר כונתה דלתת המקונג "תיבת אוצר ביולוגי". משלחות מחקר לאזור מוצאות חדשות לבקרים מיני בעלי חיים וצמחים שעד כה לא היו מוכרים למדע, באזורים הנידחים יותר של הדלתא. ב־2005 התגלה שם מחדש מין שכבר חשבו שנכחד - חולדת לאוס. הסיפור הזה מסופר לעתים קרובות כמקור לעידוד ואופטימיות בקרב פעילים למניעת היכחדותם של מיני בעלי חיים.

דלתת המקונג היא אזור החקלאות והדיג המוביל בווייטנאם, בפער גדול מאזורים אחרים, והיא גם מובילה כאתר תיירות. חלקו של האזור בתעשייה ובהשקעות זרות מצומצם יותר (אף שהו צ'י מין סיטי עצמה דומיננטית גם בתחום הזה), והממשלה הווייטנאמית מנסה לשנות זאת. זה חלק מהבעיה.

חולדת לאוס, שהתגלתה מחדש / צילום: ויקיפדיה

 חולדת לאוס, שהתגלתה מחדש / צילום: ויקיפדיה

"האדמות באזור הדלתא הענק הן בגובה של מטר עד שני מטר מעל פני הים, וכמו שכולנו יודעים, הים עולה. זאת בעיה בפני עצמה, אבל זה לא הכול", אומר שמיט. "במקביל, גובה פני הקרקע של הדלתא יורד, מסיבות שקשורות כמעט כולן לניהול משאבים. לדוגמה, אם יש לנו חקלאות רבה בדלתא, אז החקלאים שואבים את מי התהום. אם הם עושים זאת בקצב מהיר, האדמה תשקע לתוך החלל שבו היו המים.

"עניין נוסף הוא כרייה. אם מגלים באזור הדלתא גז או נפט - וזה קרה - אז כאשר מפיקים אותם, שוב נוצר חלל ריק והאדמה צונחת אליו. אותו הדין גם לגבי חול. כאשר צריך לבנות באזור, משתמשים בחול של הדלתא לבנייה, ולפעמים הכמות כה גדולה, שהיא ממש חסרה מבחינת גובה הדלתא".

עליית פני הים היא רק חלק מהבעיה

בווייטנאם יש היום שלטון אוטוריטרי של מפלגה אחת. לאחרונה, החליטה הממשלה לבנות כביש היקפי סביב הו צ'י מין סיטי, והחול צפוי להגיע מאזור הדלתא. הפרויקט מצריך 15 מיליון מטר קוב של חול, וכרגע חסרים 7.2 מיליון, לפי דוח שפורסם בספטמבר 2022. כולם מסכימים שהכביש נחוץ כדי לטפל בפקקי תנועה כרוניים סביב העיר, אולם פעילי איכות סביבה התחננו אל הממשלה לקחת את חומרי הבניין ממקורות אחרים.

כרגע, התוכנית לא השתנתה. "הפרויקט נותן לאזור הדלתא הזדמנות להתפתח, להגשים את החלום שלה להדביק את המומנטום הסוציו-אקונומי של כל המדינה", טוענים גורמי הממשל.

לא כל ההחלטות בעניין המקונג נמצאות בידי הממשלה הווייטנאמית. לדברי שמיט, אפשר היה להחליף את החול שנגרע בחול חדש מן הנהר, אלא שגם במעלה הנהר יש מי שחושק בו: המקונג עובר גם דרך סין, בורמה (מיאנמר), לאוס, תאילנד וקמבודיה.

ד''ר רפאל שמידט / צילום: תמונה פרטית

 ד''ר רפאל שמידט / צילום: תמונה פרטית

לפעמים גם פרויקטים עם כוונות סביבתיות גורמים לירידה בפני הקרקע. "כל מדינה החלה לבנות על גבי הנהר סכרים ומאגרי מים לשימושים שונים ומסיבות שונות, בעיקר סכרים ליצירת אנרגיה", אומר שמיט. "זה בעיקרון רעיון טוב, שכן הסכרים הללו יוצרים אנרגיה בשיטות 'ירוקות' יחסית, אבל גם אם לא באופן מכוון, הסכרים עוצרים את האדמה מלרדת במורד הנהר. אנחנו מעריכים שהייתה ירידה של 50% בכמות משקעי הקרקע שמגיעים למורד הנהר".

העלייה בסיכון להצפה מגביר את הרצון הלגיטימי לנהל אותה. "חקלאים וגורמי ממשל מקומיים יוצרים תעלות ניקוז כדי למנוע הצפות של אזורים מסוימים. כך, אם בעבר היה מגיע זרם עשיר באדמה וחול, נתקל במכשול, מציף את האזור שסביב המכשול ומפזר את האדמה על פני טווח רחב, הרי שהיום האדמה זורמת באין מפריע דרך תעלת הניקוז, ישר לים".

ההתרחשויות האלה הן חדשות יחסית למחקר, אומר שמיט. "בעבר כל המיקוד היה בעליית גובה פני הים. בהדרגה, התברר גם התפקיד הקריטי של שאיבת מי התהום וכריית החול. מחקרים שהשתתפתי בהם חשפו את התפקיד המשמעותי של תעלות הניקוז".

התוצאה של כל זה יחד היא שאם לא יהיה שינוי דרמטי לטובה, הרי שעד סוף המאה לא תהיה דלתא במקונג. יהיה שם ים. קצב טביעת הדלתא הולך ומואץ בשנים האחרונות.

בתרחיש הזה, איך נראים החיים של התושבים באזור לפני ואחרי השקיעה?
"תלוי מה הממשלה תעשה. הדבר הראשון שנראה הוא מי ים שיחלחלו לתוך האדמות הפוריות ויפגעו בחקלאות. יכול להיות שאז הממשלה תבנה מערכת נוספת של תעלות ניקוז, כמו שקרה בהולנד. אבל צריך להבין שמדובר בבנייה מטורפת של תשתיות. ההולנדים עשו זאת לאורך מאות שנים. לתושבי המקונג אין מאות שנים להשקיע במאמץ הזה, אלא רק 50 שנה לכל היותר, וקן החוף שלהם יותר ארוך.

"הצפה של הדלתא תוביל לפגיעה בהתפתחות הכלכלית, וכתוצאה מכך אנחנו צפויים לראות אבטלה, רעב, עוני, מחלות, זיהום נוסף והיכחדות מיני בעלי חיים. ההצפה תוביל למחסור עולמי באורז, פירות ופירות ים. תושבי האזור רגילים להצפות של 10 ס"מ בערך, כלומר יש איזשהו חוסן, אבל מחקרים חדשים מדברים על כך שכבר ב־2050, נראה הצפות של 70 ס"מ מעת לעת, ואלה יתרבו בהדרגה עד שכל האזור יוצף".

תיווצר בעצם דלתא חדשה שנושקת לקו הים החדש?
"בעיקרון כן. אדמת הדלתא הקיימת תאבד אך תתחיל להיווצר דלתא חדשה בממשק החדש בין הנהר לים. אלא שבמשך שנים רבות, היא עדיין תהיה קטנה ולא כל כך פורה, ובינתיים המגמות האלה נמשכות וגם האזור החדש יכול לטבוע. דלתא חדשה כזו תהיה גם נמוכה משמעותית מהדלתא היום, ומאוד רגישה לסופות טרופיות".

לסדר מחדש את הכיסאות על הטיטאניק

האתגר העיקרי היום באיסוף המידע של החוקרים הוא העובדה שהנהר זורם בין כמה מדינות, אומר שמידט. איסוף המידע מנוהל על ידי Mekong Research Commission, שחברות בו כל המדינות בחלק הדרומי של הנהר. הארגון חוקר לא רק את טביעת המקונג, אלא גם בעיות אחרות של אזור הדלתא כמו בצורת וזיהום. אף שסין אינה חברה בו, לאחרונה חתם הארגון על הסכם לקבל מסין מידע על כמויות גשם באזורים הרלוונטיים לנהר. זהו אחד מ־30 הסכמים שעליו חתם הארגון מול מדינות שונות וקבוצות מחקר שונות, לפי הדוח האסטרטגי האחרון שלו שפורסם בסוף 2020.

שמיט מקבל את המידע הגולמי מהגורמים הללו ואז ממדל את השפעתם. "כיוון שכל כך הרבה משתנים פועלים כאן יחד, אנחנו בונים מודלים ממוחשבים של הנהר, ומכניסים אליהם את כל המידע שיש לנו מהשטח, כדי לראות כיצד משפיע כל אחד מהם באינטראקציה עם המשתנים האחרים". כך, לדוגמה, התברר שגובה הדלתא יורד בקצב גבוה פי 10־20 מהקצב שבו הים עולה.

יש התנגדויות לאיסוף המידע?
"כמובן, הנושא מאוד רגיש. כשממשלת וייטנאם, לדוגמה, מסב ירה מה קורה בדלתת המקונג, היא לא תמיד שמה דגש על אותם דברים שאנחנו מדגישים. ישנם מדענים שלא רוצים להצטרף למאמצים שלנו משום שהמסקנות שאנחנו מסיקים סותרות את הנרטיבים הרשמיים של המדינה שלהם. למשל, השאלה כמה מים מוציאים מן דלתא או כמה נפט מפיקים, היא שאלה רגישה מאוד.

"במאמר שפרסמנו בנושא קראנו לצעדים שנוקטות הממשלות היום 'סידור מחדש של הכיסאות על הטיטניק', וכרגע נראה שהתרחיש הסביר הוא שלא נוכל לעצור את התהליך. אבל בשנים האחרונות יש יותר מודעות, וזה מעודד".

גם לצרכנים יש אפשרות לעזור בהצלת המקונג

אילו צעדים נוספים הייתם רוצים לראות?
"יש מהלך להטלת מכסות על שאיבת מי תהום. זה מהלך מאוד קשה, בעיקר כיוון שלאורך הנהר יש גם אזורים הסובלים לעתים מבצורת, אז איך אומרים לאנשים לא לשאוב מים? זה אתגר שצריך לדאוג לו בשיתוף פעולה של גורמים רבים.

"מחשבה נוספת היא לוותר על תעלות הניקוז ולאפשר להצפות להתרחש בעונות הגשומות. לשם כך יש לשכנע את החקלאים לוותר על יבול של אורז בעונה הגשומה. צריך למצוא דרך לפצות אותם, למשל אולי הם יכולים למכור אורז עם סימון 'ידידותי לדלתא' והמחיר שלו יהיה קצת יותר גבוה. כבר היום עסקים שמשקיעים בצורה שמסכנת את הדלתא הזאת עלולים לסבול מבעיית מוניטין". זה, אומר שמיט, התפקיד שלנו. להשקיע ולרכוש סחורה מעסקים שמתנהלים בצורה שיכולה למנוע את החמרת הבעיה.

"ישנה גם מחשבה על מעבר לגידולים אחרים מאורז, שמעודדים צבירה של אדמה. את הסכרים אפשר לבנות בצורה שמאפשרת מעבר של אדמה, ואת החול המשמש לבניה אפשר להחליף בחומרים אחרים.

"אזורי דלתא הם הקו הראשון במאבק נגד שינויי האקלים, והן נחקרות משמעותית פחות מפנים אחרות של שינוי האקלים. אני והקולגות שלי היינו רוצים לתת להן הרבה יותר נראות בשיח הזה".

צרו איתנו קשר *5988