להשמיע קול או לעזוב: התיאוריה שמחברת בין מחאה, התפטרות שקטה ועזיבת בנק

נדמה שמאז החלו המחאות השבועיות נגד הרפורמה המשפטית, דעך מעט השיח בקרב המוחים על השגת דרכונים זרים, וזה די הגיוני. כשנלחמים, לא בורחים. קשה לעשות את שניהם במקביל. זה גם מה שמנבא המודל שהוצג בספר המכונן Exit, Voice and Loyalty, שחיבר אלברט הירשמן ויצא לאור ב־1970.

הספר הוותיק הציע מודל לניבוי התנהגות אנשים כשהם נתקלים במערכת שאינה מתפקדת לשביעות רצונם, בכל תחום בחיינו - ממערכות יחסים פרטיות, דרך שירותים צרכניים ומקומות עבודה ועד רמת המדינה. הרעיון שעומד בבסיסו פשוט, אבל עושה סדר: כשאנחנו מאוכזבים ממערכת מסוימת, אנחנו יכולים לזעוק או לעזוב. מידת הנאמנות שלנו קובעת מתי יגיעו מים עד נפש וכבר לא נוכל להימנע מנקיטת אחת הפעולות הללו. נאמנות היא גם אחד הגורמים שיקבעו כמה נשקיע בזעקה לפני שנעזוב.

על רקע המחאה בישראל, תופעות "ההתפטרות הגדולה" ו"ההתפטרות השקטה" בעולם העבודה, נטישת הצייצנים את טוויטר ואירועים נוספים, בדקנו איך השתנה המודל "עזיבה, קול ונאמנות" לאורך השנים, ובאילו מובנים הוא רלוונטי היום.

המחיר שאנחנו מוכנים לשלם

"כל מערכת כלכלית, חברתית או פוליטית עלולה לסטות מעת לעת מהתנהלות רציונלית, יעילה, תואמת חוק ומוסר", כתב הירשמן בפתח ספרו. כשהמצב נתפס כהפיך, יש ליחידים רצון "ליישר" את המערכת באמצעות הבעת דעתם, אבל להשמעת קול יש תמיד מחיר - הוא עשוי להיות נמוך, לדוגמה המאמץ הכרוך בכתיבת פוסט שיימינג על נותן שירות, או גבוה, כמו הסיכון במחאה נגד משטר טוטליטרי.

כאשר חוסר הנחת מהמערכת גובר, מגיע השלב שבו לשתיקה יש מחיר גבוה יותר מאשר לפעולה. בשלב הזה כנראה נתחיל להתמרמר. אם ההתמרמרות תיענה בחיוב וייעשו מאמצי תיקון מסוימים, הרי שהדילמה תיפתר במידת מה. אם הקריאות לא ייענו או שעלות השמעת הקול תהיה גבוהה מדי, נגיע לצומת החלטות: להמשיך או לעזוב.

לפי המודל הזה, "נאמנות" היא כל כוח שגורם לנו להישאר. הירשמן מגדיר אותה מחויבות רגשית, אבל גם עלות ההחלפה והיעדר אלטרנטיבות. אם התסכול גובר על הנאמנות, והשימוש בקול לא עזר, נבחר בעזיבה.

הדילמה אינה רק של האדם היחיד אלא גם של הארגון: איך לחזק את הנאמנות כדי להרחיק ככל האפשר את המועד שבו יחידים מתחילים לתהות אם למחות או לברוח. ואם כבר הגענו למועד הזה, כמה זעקה לאפשר? האם יש משמעות למתן אפשרות לזעקה אם בסופו של דבר לא מתקנים את המצב? אולי דווקא כדאי לתת ליחידים מרירים מאוד פתח יציאה קל, כדי שלא ידביקו אחרים במרמורם?

"כך התנהלו, לדוגמה, מדינות אמריקה הלטינית", אומר ד"ר יוסי הרפז, מרצה בכיר לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "הן יצרו לאורך המאה ה-20 ברית ביניהן, שאפשרה מעבר די נוחה של פליטים פוליטיים בין המדינות, כדי לאפשר 'שחרור קיטור' והפחתת עוצמת המחאה מבפנים".

 ד''ר יוסי הרפז / צילום: תמונה פרטית

השראה מתורת המשחקים

עד המודל של הירשמן, כלכלנים התייחסו בעיקר לאופציות של עזיבה ומעבר בין מותגים, ודי התעלמו מהאפשרות של הבעת מחאה ככלי להתמודד עם חוסר שביעות רצון ממוצר או שירות. לעומת זאת, מדעני מדינה עסקו בעיקר בסוגיות של מחאה, ולא ניסחו באופן פורמלי את הקשר בין מחאה להגירה.

פרופ' דניאל לוין, מרצה בכיר במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת אלבמה, ארה"ב, מסביר את ההשפעה הרבה של ספרו של הירשמן עד היום. "המודל של הירשמן הופיע בשנות ה־70 של המאה ה־20, בתקופה שבה התחום של תורת המשחקים הפך מאוד פופולרי. הוא בעצם פישט ספרים על גבי ספרים של תובנות בתחום מדעי המדינה למודל אחד פורמלי, שנראה כמו מודל בכלכלה. הוא נתן תקווה שאפשר יהיה לנבא באמצעותו את התנהגות הציבור.

"הדברים האלה הם גם מאוד מיידיים לכולנו ברמה הרגשית. הדילמה אם לקטר או לעזוב היא משהו שכולנו נתקלנו בו. כך, המודל הפך להיות חלק מהז'רגון הבסיסי של תחום מדעי המדינה, עד היום.

"באופן אישי, אני לא חושב שאפשר באמת להציב ערכים מספריים במודל ולנבא מתוכו התנהגות. אבל כמו שפסיכולוגים הפסיקו להתייחס לפרויד כאל מדען אמפירי ועדיין משתמשים ברעיונות כמו סופר־אגו או תת־מודע, כך גם המונחים של הירשמן נותרו חלק מצורת החשיבה במדע המדינה".

התוספת המאוחרת: עוזבים בלי לעזוב

פרופ' מיכל בירון, מבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת חיפה, מתמקדת במחקריה במערכות יחסים בין־אישיות והשפעתן על שביעות הרצון בעולם התעסוקה. לדבריה, לאורך השנים נוספה למודל של הירשמן עוד רגל, רביעית.

 פרופ' מיכל בירון / צילום: תמונה פרטית

"יש אנשים המוגבלים ביכולתם להשמיע קול, אבל גם ביכולתם לעזוב. הארגון אולי יגיד, 'אין לי בעיה, הם שבויים', וחלקם באמת ימשיכו לעשות את עבודתם היטב, מתוך מוסר עבודה גבוה". אבל יש גם חלופה, מעין עזיבה פנימית, המכונה במודל Neglect, הזנחה.

"במודע או בתת־מודע, הם אולי אומרים 'אני אאזן את המשוואה'", מסבירה בירון. "אעבוד את מספר השעות שנראה לי ש'מגיע' לארגון שאתן. לא אהסס לקחת ימי מחלה. ברמת המדינה, אולי אני לא אעשה מילואים".

מדובר במנעד של התנהגויות. "יש מה שאנחנו קוראים לו 'התנהגויות פרה־עזיבה'. לדוגמה, כששואלים חברים שעובדים במקומות אחרים באותו תחום 'ואיך אצלכם בעבודה?', או מתחילים להסתכל על מודעות דרושים, מעדכנים את הלינקדאין, מגלים לכמה קולגות קרובים ששוקלים לעזוב.

"בהקשר של הגירה, זה הדרכון הזר, זה להצטרף לקבוצת 'מתעניינים ברילוקיישן' בפייסבוק. למעשה, אותו אדם מתחיל לייצר לעצמו את ההפרדה המנטלית. כך הוא מסיג את רף הנאמנות וזה מקל עליו לעזוב".

עוד בגולה היינו אנטי־ממסדיים

סוג מסוים של "קוואזי־עזיבה" מאפיין במיוחד את החברה הישראלית, אומר פרופ' ניסים (נסי) כהן, ראש המחלקה למינהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת חיפה.

"מרחיבי המודל של הירשמן זיהו התנהגות 'דמוית יציאה' במדינה: מעבר מצריכת שירותים מהמדינה לצריכתם באופן פרטי בלבד, ולפעמים ב'שוק שחור', למשל רפואה פרטית מתחת לשולחן". זו בעצם "עזיבה" של מערכת החוק והמשפט של המדינה.

"בישראל התפתחה גרסה מיוחדת של זה. אנחנו מרבים לראות התנהגות חד־צדדית של קבוצות ופרטים במטרה לעקוף את גורמי האסדרה הממשלתיים", אומר כהן.

הוא מוסיף שהשורשים של ההתנהלות הזאת הם כנראה בגולה - אז באמת הקהילה היהודית לא הייתה חלק מהמדינה וחשה שמתנכלים לה. אחר כך שוחזר הדפוס הזה מול שלטון המנדט.

כך, ההשתתפות הפוליטית בישראל תופסת אזימוט ייחודי לה, של "קביעת עובדות בשטח". "הגורמים שמשמרים את הגישה הזאת הם כנראה ריכוזיות שלטונית גבוהה בתנאי אי־משילות ואי־יציבות, שיוצרים חוסר נחת מתמשך, ומצד שני תחושה שיכולות ההשפעה שלהם נמוכות", אומר כהן.

מנגד, כמעט שלא משלמים מחיר על הגישה החוץ-ממסדית הזאת. מאחזים לא חוקיים הם, לדוגמה, "עובדות בשטח" שיצרו ציבורים בחברה הישראלית, שהרגישו שהמדינה אינה "מספקת את הסחורה" מבחינתם.

"כאשר תהליך מסוג זה, שבמקור נועד לסייע בהשגת מטרות נקודתיות לטווח קצר, מקיף מגוון גדול של תחומי מדיניות ונמשך לאורך עשרות שנים, הוא גורם, בין השאר, לכך שהציבור הישראלי מתחיל להאמין שהשתתפות בערוצים הרגילים לא תסייע לו".

ההבדל בין קול להקשבה

לצד התייחסות להתנהגויות של פרה-עזיבה, המודל קיבל הרחבה נוספת: הבחנה בין היכולת להשמיע קול לבין הסיכוי שמישהו יקשיב לקול הזה.

פרופ' אבי קלוגר, חוקר הקשבה בבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטה העברית, מסביר: "הקשבה נמצאה כבעלת קשר חיובי מובהק לתפקוד בעבודה, להתנהגות אזרחית טובה, ליצירתיות, כמעט לכל דבר. בבתי ספר, אם המורים מרגישים שהמנהל מקשיב להם, אז איכשהו גם ביצועי התלמידים משתפרים. לעומת זאת, כשאנשים מרגישים שלא מקשיבים להם, הם עלולים לנקוט אלימות. יש המון מחקרים על זה. הצורך של אדם להיות מובן הוא מאוד חזק. אם הוא כבר דיבר ולא הקשיבו לו, הוא עלול להיות אלים".

אז עדיף לא לתת לדבר אם אתה לא מתכוון להקשיב?
"יכול להיות. גם ההיפך הוא נכון, וכשאנשים מרגישים שמקשיבים להם, הנטייה שלהם להביע את עצמם עולה".

גם בירון מדגישה את ההבדל בין קול להקשבה. "אם מישהו השמיע קול ולא קרה כלום, הוא עלול לעבור להשמעת קול פוגענית. הוא יכול לבצע כך סבוטאז', להדליף מידע. בשיחה עם לקוח הוא יגיד, נניח, 'אני לא בטוח לגבי הארגון הזה'".

לעומת זאת, כאשר הקול נענה בהקשבה, "נוצרת תרבות של הקשבה ושיח, והסיכוי שהקול יופנה לתוך הארגון ולא נגדו גובר".

לפי המודל של הירשמן, מי שיודע שאין לו לאן ללכת עלול לצעוק את הצעקה החזקה ביותר, כי אין לו חלופה. אפשר לראות זאת, לדוגמה, במחאות Black Lives Matter בארה"ב. עבור רוב המשתתפים, הצעקה לא נועדה לשנות מדיניות מסוימת של ממשלת ארה"ב. היא הייתה בעיקר זעקת תסכול. מדוע לא רואים יותר מחאות כאלה? כנראה משום שרוב חסרי הקול והאלטרנטיבה בוחרים בגישה הרביעית, העזיבה הפנימית. הם ממשיכים בחייהם, אבל חשק רב אין שם.

במודל המקורי, מי שעוזב מפסיק להשמיע קול, אבל גם זה כבר לא נכון, ואולי מעולם לא היה נכון. "המציאות היא שאנשים לא ממש נעלמים", אומר לוין. "גם חוקר שיושב בחו"ל ולכאורה אמור להיות חסר קול בפוליטיקה הישראלית, בכל זאת יכול להשתתף בשיח הפוליטי הישראלי". ככל שהעולם הופך יותר גלובלי ומרושת, כך הקול הופך להיות חלק יותר אפשרי מהעזיבה.

הסיבה שאנשים עשירים מהגרים

המודל של הירשמן משמש כיום חוקרים לבחינת סוגיות אקטואליות בדרכים רבות. לדוגמה, בירון חוקרת אילו אנשים יבחרו להשמיע קול ואילו יבחרו בעזיבה. "אדם בר־העסקה יעזוב מהר יותר", היא אומרת. "כמו כן, יש יותר סיכוי לעזיבה אצל אדם שקל לו להתמודד עם חוסר ודאות. ההיסטוריה האישית משפיעה - מי שעשה כבר מעבר אחד אולי יסיק מתוצאות המעבר הקודם לגבי העתיד. אם ההגירה הייתה מוצלחת אולי הוא יסתכן בעוד אחת. זה נכון, אגב, גם לגבי השמעת קול. אם חווינו תוצאה טובה של השמעת קול בעבר, ניטה לחזור על כך.

"גם הסביבה, החברים והמשפחה משפיעים. כאלה שאומרים 'מקום עבודה יציב זה נכס', לעומת 'למה אתה תקוע באותו מקום הרבה זמן'. אנחנו רואים השפעה של אופנות בתחום. לדוגמה, אחרי הקורונה ראינו עזיבה של בני 45 ויותר, שלא נטו לעזוב בעבר, אבל כנראה ראו שחבריהם עוזבים מקומות עבודה ונשארים בחיים. זה נתן להם ביטחון".

הרפז מספר על יישום עכשווי נוסף של המודל. "באחד ממחקריי בחנתי את הנסיבות שבהן אליטות כלכליות מבקשות ויזות משקיע לארה"ב, הטבה שעולה כחצי מיליון עד מיליון דולר. מה שגילינו הוא שבעוד שהגירה של עניים מונעת בעיקר מסיבות כלכליות, הגירה של עשירים מושפעת קודם כול ממצב הדמוקרטיה. מצאנו את התוצאה הזאת ב־30 מדינות שונות. כאשר הדמוקרטיה נמצאת בירידה, העזיבה של העשירים עולה. מה שאנחנו רואים כאן הוא שכאשר אין להם קול, הם נוטים יותר לבחור בעזיבה".

הרפז בדק גם את יעד ההגירה, בהתאם למודל. "מצאנו בין היתר שנשים לעתים קרובות בוחרות את יעד ההגירה של המשפחה, והן בוחרות מדינות שזכויות הנשים בהן מובטחות יותר. זה אומר שגם בבחירה לאן ללכת, אנשים שואלים את עצמם איפה יהיה להם קול".

מה קרה לנאמנות של הרפובליקנים בארה"ב

לוין משתמש במודל לבחינת הפטריוטיות הישראלית כמשתנה הנאמנות במודל של הירשמן.

"נניח שאת מתנגדת לרפורמה המשפטית, אבל את אוהבת את המדינה וחושבת שהיא ראויה להגנה. מה בעצם את אוהבת בה? את הישראליות שלך, התרבות, העברית, המוזיקה. אלא שבניגוד ליהודי חרדי, שיכול להמשיך להיות חרדי גם בלי ישראל, אין תרבות ישראלית חילונית או מסורתית בלי ישראל.

"והפטריוטיות הזאת, שהיא משתנה הנאמנות במודל של הירשמן, תמיד הייתה כלי שפוליטיקאים השתמשו בו כדי לגרד את המרכז מהשמאל. יכול להיות שברגע מסוים, את תאמרי, 'אם אני נשארת בארץ, אני מזיקה לרעיון של התרבות הישראלית כפי שאני מבינה אותה יותר מאשר אם אני עוזבת. כבר יהיה לי יותר קל לשמר משהו ממנה במקום אחר.

"זו הדינמיקה שהובילה רפובליקנים מסוימים לא להצביע לטראמפ. הם אמרו, 'אם אני אעזוב את המפלגה עכשיו, יש יותר סיכוי שהיא תחזור להיות המפלגה המפוארת שאני באמת נאמן לה, מאשר אם אני אמשיך לתמוך בה עם מנהיג כזה. אולי זה כך גם לגבי המילואימניקים שכרגע מסרבים פקודה".