בספר הזיכרונות שלו, סולן U2 בונו חושף מי היה ההשראה ללהיט הגדול של הלהקה

1

"הייתי מעריץ גדול. אהבתי את החומרים המוקדמים שלכם, את האלבום 'ג'ושוע טרי', אבל אז איבדתי אותך". את הטרוניה הזו שמע בונו, סולן הלהקה האירית U2, לפני כעשרים שנה במהלך בילוי במועדון בדבלין מפי השחקן האירי קיליאן מרפי, ששיחק בין השאר ב"דנקרק", "עלייתו של האביר האפל", ו"כנופיית ברמינגהאם". "לאן נעלמה השירה שלך?", המשיך מרפי. "כתבת על אהבה אמיתית, על חיים אמיתיים, על דמויות אמיתיות".

השאלה הזו היא אחת מהשאלות הרבות שפול דייוויד יוּסוֹן, המוכר כבונו, שואל את עצמו בספר "כניעה: 40 שירים, סיפור אחד" (Surrender: 40 Songs, One Story) שיצא בנובמבר. זהו ממואר (ספר זיכרונות) בן 500 עמודים, והוא חלק מחגיגות סיכום ביניים של הקריירה הארוכה של הלהקה. כחלק מהסיכום יצא גם אלבום בשם Songs of Surrender, המכיל ביצועים חדשים לשיריה הישנים של הלהקה, וספיישל בהנחיית דייוויד לטרמן שעלה ב"דיסני", בו מצטרף מגיש הטלוויזיה לחברי U2 - בונו ודה אדג', להופעה בדבלין, כור מחצבתם.

2

בונו, סולן להקת U2, שימלאו לו בשבוע הבא 63, הוא בן לאב קתולי ואם חברת הכנסייה האירית מדבלין. זיווג יוצא דופן, שכן בימים ההם נישואים בין־דתיים היו נדירים באירלנד. ב־1976, כשהיה בן 16, הקים את הלהקה, שתחילה נקראה Feedback, לאחר מספר חודשים שינתה את שמה ל-The Hype ולבסוף נקראה U2. בונו מעולם לא הסתיר את שאיפתו להפוך את U2 ל"להקה גדולה" במובן העסקי־מסחרי. בספרו הוא מתאר כיצד כאדם צעיר ואמביציוזי הוא ניצל את חופשתו בלונדון כדי לחלק קלטות דמו בחברות התקליטים ובמערכות עיתונים, או כפי שהוא מתאר: "הייתי כמו איש מכירות שעובר מדלת לדלת, רוכל שהסחורה שלו היא חלומות ותקוות של להקה שעוד לא היה לה הרבה מה להציע".

לימים הפכה U2 לאחת הלהקות המצליחות ביותר בתולדות הרוק במאה העשרים, כשמאחוריה כעשרים אלבומים, 22 פרסי גראמי, פרס גלובוס הזהב וחברות כבוד בהיכל התהילה של הרוק אנד רול. היא מכרה כ־200 מיליון אלבומים ונכון ל־2021 הונה מוערך בכמיליארד דולר.

3

בממואר ניכרת האהבה הגדולה שבונו רוחש לחברי הלהקה, איתם הוא חולק את חייו הפיזיים והאמנותיים כחמישה עשורים: לארי מולן ג'וניור המתופף, דה אדג' הגיטריסט ואדם קלייטון המנגן על גיטרה בס. לדה אדג', למשל, הוא חולק מחמאות על "הריפים הכה העדינים, שרק האזנות חוזרות מאפשרות להם לחדור לך מתחת לעור, עד כדי כך שאינך יכול לדמיין איך חיית בלעדיהם". לבונו יש אנקדוטה נוגעת לב ומסמרת שיער הקשורה לאדם קלייטון. הוא נזכר במסע ההופעות של האלבום החמישי שלהם "ג'ושוע טרי". ב־1987, כשהלהקה הגיעה לפיניקס באריזונה, חוגים קיצוניים איימו לרצוח את חבריה אם יעזו לשיר את Pride (In the Name of Love), שיר המחווה שלה למרטין לותר קינג. בונו מודה שכשהוא התחיל לשיר את השיר הוא רעד מפחד, ובשלב מסוים ירד על ברכיו ועצם את עיניו. כשפקח אותן, הוא גילה שאדם קלייטון, הבסיסט, חצץ בינו לבין הקהל, כדי להגן עליו ממתנקש פוטנציאלי.

4

מספרו בונו מצטייר כאדם בעל יכולת בלתי רגילה וייחודית לנהל מערכות יחסים ארוכות, מורכבות ואינטנסיביות - לא רק עם חברי להקתו, אלא גם במישור האישי: מזה 41 שנה הוא נשוי לאלי סטיוארט. ב־1973 הם הכירו בבית הספר "מאונט טמפל" בדבלין. היא
היתה בת 12 והוא בן 13. הוא חיזר אחריה, אך היא שמרה על מרחק. עם מות אמו ממפרצת ב־1974, לה הקדיש כמה מהשירים הידועים של U2, ביניהם I Will Follow,
Out of Control ו-Lemon, החלה סטיוארט לטפל בבונו. כמו בעלה, גם היא פילנתרופית ופעילה הומניטרית, ובין השאר היא סייעה לקורבנות האסון הגרעיני בצ'רנוביל.

5

הממואר כולל שמות כמו ברק אובמה, מיכאיל גורבצ'וב, קונדוליסה רייס, ג'ורג' סורוס, סלמן רושדי, סטיב ג'ובס, וים ונדרס ועוד ידוענים - את כולם בונו פגש או מכיר. ריבוי השמות הנוצצים מעט מעיק, אבל בונו ער לכך שיתפסו אותו כ"ניים דרופר", כשם שהוא מודע לכל שמות התואר בהם מכנים אותו: נרקיסיסט, צבוע, מגלומן, יומרני, מי שמכר את היושרה האומנותית עבור כסף ואקטיביסט מזויף. "אהוב ונתעב" כפי שהוא מתאר את עצמו בספר.

6

בונו מתעכב בספרו גם על סיפורי כתיבת השירים, למשל With or Without You, אחד הלהיטים הגדולים של הלהקה. הוא מודה כי ההשראה לשיר הגיעה מדמותה של אשתו אלי, משירו של הזמר האמריקאי הארי נילסון Without You מ־1971 ומ-Killing Moon, שירה של הלהקה הבריטית "אקו והבאנימן" מ־1984. הוא חושף איך הלהקה כמעט השליכה לפח את הלהיט הענק משום שיצא סכריני מדי לטעמה. בונו כותב כי המילה הזו היתה בזמנו עבור להקת רוק "נאד שאף אחד לא רצה לקחת עליו אחריות, כשבחדר יושבים דניאל לנואה ובריאן אינו" (המפיקים). הזמר האירי גווין פריידיי הוא זה ששכנע אותם להוציא את השיר מפח האשפה ולשנות את העיבוד שלו כך שיתחיל בלחישה ויסתיים בזעקה.

7

לקראת סוף הספר בונו שואל את עצמו האם כל האמביציה, האגו והשאיפה להיות במרכז העניינים הן תכונות שמונעות מתחושת חובה אמיתית או שהן מעידות על חשיבות עצמית מופרזת. "כניעה היא לא מילה מובנת מאליה למי שגדל באירלנד בשנות השבעים", הוא כותב, "והיא גם לא מגיעה בהכרח אחרי תבוסה. משמעותה המלאה מתגלה לך דווקא אחרי שניצחת את הוויכוח הזה, הוויכוח הפנימי האם מדובר בתחושת החובה או חשיבות עצמית - אותו בכלל לא היית צריך לנהל מלכתחילה".