"אחרי כל תרגול הייתי צריכה קלונקס": חוקרים חושפים את תופעות הלוואי של המדיטציה

אישה שהחלה לעשות מדיטציה דרך האתר הפופולרי Headspace החלה להרגיש פתאום שחלקים מגופה נעלמים. "זה חלק טבעי מהתהליך", אמרו לה בשירות הלקוחות של האתר, אך היא מאוד לא אהבה את התחושה והפסיקה לתרגל. בכל זאת, היא הרגישה שמשהו השתנה בה. היא חשה פחות קשורה לעולם האמיתי, איבדה את המוטיבציה למשימות גדולות וקטנות ושקעה בחלומות בהקיץ.

● שאלות ותשובות | מומחים מעריכים: מתי אזעקה הכי פוגעת בשינה 
● חזית המדע | החוקרים שבדקו במיוחד בשבילנו אילו הבדלים הם רואים בין נשואים לרווקים 

זו אחת העדויות שפרסם מישה יורצ'נקו, סופר ובלוגר, ומודט נלהב, באתר הלייפסטייל "מדיום" באוגוסט 2023, בכתבה שעסקה בהשפעות שליליות של מדיטציה. גבר אחר סיפר לו שבסוף הריטריט החמישי שלו הוא השתכנע שיש לו חייזר בראש, והתחושה לא נעלמה במשך שבועות. יורצ'נקו עצמו סיפר שפעם, בעקבות מדיטציה, הרגיש שהלשון שלו הפכה לנחש. התחושה נעלמה רק אחרי שני לילות ללא שינה. "ראיתי גם במדיטציות של פחות משעה אנשים נכנסים לפאניקה, מאבדים קשר עם העולם, חווים הלוצינציות ועוד כל מיני דברים שהם לא חתמו עליהם", הוא אומר.

בעשורים שחלפו מאז מדיטציה הפכה לבון טון גם בקרב הקהילה הרפואית, המדעית והטיפולית במערב, לא דובר רבות על הצדדים השליליים שלה. ללא הכנה לאפשרות של תופעות פחות חיוביות, למודטים קשה יותר להבין מה קורה להם או להגן על עצמם. כעת קבוצת חוקרים מנסה לשנות זאת.

התוצאות שהפתיעו ונגנזו

ד"ר וילובי בריטון (Willoughby Britton) פסיכולוגית וחוקרת מוח ותודעה מאוניברסיטת בראון, ארה"ב, מנסה בשנים האחרונות להעלות את המודעות לצדדים הפחות נעימים של המדיטציה. יש לה קליניקה בשם Cheetah House שבה היא מטפלת בנפגעים ועורכת מחקרים, כדי להבין אילו סוגי מדיטציה עלולים להיות מסוכנים לאילו סוגי אנשים. בעקבות ממצאיה, היא מעבירה הכשרות למנחי מדיטציה, כדי שיהיו להם כלים להגן על המתרגלים או לזהות התרחשויות שליליות ולטפל בהן בזמן אמת.

בריטון עצמה החלה לעסוק במדיטציה באופן קבוע בשנות ה־20 שלה, כדי להתמודד עם התאבדותה של חברת ילדות. במקביל, היא החלה בקריירה של חוקרת תודעה. בעבודת הדוקטורט שלה, היא החליטה לחבר בין התחומים ובחנה את ההשפעה של מדיטציה על שינה. היא ציפתה להשפעה חיובית, אך אחרי 200 נבדקים גילתה תוצאה הפוכה. המוח היה ערני יותר בלילה אצל המודטים, וככל שהם תרגלו בתדירות גבוהה יותר או לפרקי זמן ארוכים יותר, העוררות הייתה גבוהה יותר וחלקם גם סבלו מהפרעות שינה.

בריטון מספרת בהרצאותיה שהיא גנזה את התוצאות בהתחלה. היא ידעה שמדיטציה עוזרת לה ולא רצתה לפגוע בתחום הזה, מה גם שבתחילת שנות האלפיים העולם המדעי בדיוק החל לגלות את המדיטציה. כולם התלהבו מהצעצוע החדש ולא היו פתוחים לביקורת. עד שפעם אחת, בפגישה עם מנחת מדיטציה, שאלה אותה בריטון על הממצאים ונעתה: "ברור שכשעושים מדיטציה אנחנו מרגישים ערניים יותר. למה אתם המערביים מנסים להפוך את זה לתרופת הרגעה?'".

כעבור זמן, במחקר המשך שערכה בריטון, התוצאות היו מורכבות יותר מאלה שהתקבלו במחקר הראשון שלה. היא מצאה שאצל אנשים שמתרגלים פחות מחצי שעה ולא כל יום המדיטציה דווקא משפרת את איכות השינה, בעוד שמודטים שמתרגלים מדיטציה לאורך זמן רב יותר חווים עוררות רבה יותר בלילה. כותרת המאמר שלה שעסק בנושא הייתה Awakening is not a metaphor. התחושה שלנו שהמוח ער יותר לעולם בעקבות מדיטציה כנראה קשורה לתהליכים מוחיים ממשיים, שנמשכים גם בלילה, לטוב ולרע.

שינוי בתפיסת העצמי

התופעות השליליות לא מסתכמות בהפרעות שינה. כשבריטון התמחתה בפסיכולוגיה קלינית ועבדה במרפאה פסיכיאטרית, היא פגשה במהלך שנה אחת שני אנשים שלקו בהתקף פסיכוטי אחרי ריטריט. שניים בשנה אחת? זה נראה לה הרבה. היא חזרה למנחה שאיתה שוחחה על השפעות המדיטציה על השינה ושאלה אותה על פסיכוזה בעקבות מדיטציה. "היא לא ענתה לי במילים", סיפרה בריטון בשיחה עם טים פריס מהמגזין Fast Company, "אבל היה לה מין מבט כזה של 'אוי לא'. הבנתי שזה בהחלט קורה, ושמנחי מדיטציה יודעים את זה".

אחרי עשור של איסוף מידע, בריטון פרסמה יותר מעשרה מחקרים בנושא ורשמה מעל 80 תסמינים שליליים אפשריים של מדיטציה. לפי אחד המחקרים שערכה, 50% מהמתרגלים מדיטציה באופן קבוע דיווחו על אירוע שלילי אחד לפחות לאורך השנים. 8.7% אמרו שאירועים שליליים במדיטציה קורים להם מעת לעת.

כשנשאלו מה היה פרק הזמן הארוך ביותר שבו התופעה השלילית שחוו נמשכה, 30% אמרו שסבלו במשך יום עד שבוע, 9.4% סבלו בין שבוע לחודש, 3.5% סבלו בין חודש לשנה, ו־6.5% דיווחו על תסמינים שנמשכו שנה ויותר. 10.6% דיווחו שהתסמין השלילי שלהם גרם להם חוסר תפקוד לתקופה, אם כי רק 0.2% דיווחו על חוסר תפקוד חמור.

התסמין הנפוץ ביותר היה חרדה, ואחריו עלייה מחדש של טראומות ותחושה של רגשות מוגברים מדי.

נטע (השם המלא שמור במערכת), בשנות הארבעים לחייה, מעידה ממקור ראשון על החוויה. "חשבתי, האם אני יצור עד כדי כך נוירוטי שדווקא מה שאמור לעזור לכולם אצלי רק מפריע?", היא אומרת. היא פנתה למדיטציה לאחר שמונה חודשים של דיכאון משולב עם חרדה, "וכולם אמרו לי, את חייבת לעשות מדיטציה. כמו שאומרים שכולם חייבים לעשות ספורט. ואני, כמישהי שלוקחת ברצינות את בריאותי הנפשית, נרשמתי לכמה שיעורים פרטיים וגם לקבוצה. אבל בכל פעם שעשיתי מדיטציה, הייתה לי תחושה כאילו מישהו חונק אותי באזור החזה. אחרי כל תרגול, הייתי צריכה לקחת חצי קלונקס".

ד"ר מיגל פריאס (Miguel Farias), מאוניברסיטת קובנטרי, בריטניה, סיפר לגלובס בראיון מייל על מטה־אנליזה שביצע צוות בהובלתו. החוקרים בחנו 83 מאמרים שבהם נשאלו נבדקים על השפעות שליליות של מדיטציה. שכיחות הופעתן הייתה 3.7% במחקרים שבהם הנבדקים עשו מדיטציה במיוחד עבור המחקר, ו־33.2% בממוצע במחקרים שבהם שוחחו עם נבדקים על החוויות שלהם בעבר. התסמין הנפוץ היה חרדה, אחריה דיכאון ולאחר מכן שינויים קוגניטיביים, כולל שינויים בתפיסת העצמי. היו גם מקרים נדירים שבהם המדיטציה הובילה לכאב, לתופעות במערכת העיכול או למחשבות אובדניות.

בריטון, שחקרה גם את השינויים בתפיסת העצמי בעקבות מדיטציה, מצאה שמודטים מדווחים על שינוי בנרטיב האישי, אובדן תחושת הבעלות על העצמי, אובדן תחושת ה־agency (היכולת לפעול בעולם) ושינויים בתחושת הנוכחות בתוך הגוף ובגבולות הגוף.

"השינויים יכולים להיות חולפים או ארוכי טווח, הם יכולים להיחוות כחיוביים או כשליליים. הם יכולים להיתפס כהארות בודהיסטיות חשובות או כפסיכו־פתולוגיות", היא כותבת במאמר שפרסמה בעקבות המחקר.

מהממצאים עולה שלאירועים הללו יש פנים לכאן או לכאן, אך בשקלול הנתונים, יותר חוויות של שינויים בעצמי אופיינו גם ברמות גבוהות יותר של פגיעה בתפקוד.

מחקר ב־8,000 ילדים

בריטון ביקשה לזהות את האנשים המועדים להשפעות שליליות. זה לא היה קל, ולא היו להם מאפיינים ברורים. היא מצאה גורם אחד שהשפיע: התופעות השליליות היו נפוצות יותר אצל מי שסבלו מטראומות ילדות.

פריאס וקבוצת החוקרים שלו מצאו שכיחות גבוהה יותר של השפעות שליליות אצל אנשים שבעברם התמודדות פסיכיאטרית. לכן פריאס כועס כשהוא מזהה חשיפה רשלנית למדיטציה של ציבורים שלא ביקשו אותה ולא עברו הכנה, הכוללת היכרות עם התופעות השליליות האפשריות.

"לפני כשנתיים בוצע בבריטניה מחקר ענק בהובלת קרן המחקר והחינוך Wellcome", הוא מספר. "8,000 ילדים בני 11־14 עברו תוכנית תרגול בבתי הספר, והמחקר הזה נכשל לחלוטין. הילדים שתרגלו לא נהנו משום תועלת נפשית מול קבוצת ביקורת, ואצל חלקם, ביניהם ילדים שהיו מועדים לבעיות נפשיות, הופיעו תופעות שליליות.

"הקרן שערכה את המחקר יצאה להוכיח שמדיטציה היא כמו 'ספורט למוח', שמי שמתרגל אותה הופך כשיר יותר להתמודד מול האתגרים המנטליים של החיים. אבל אין לזה קשר עם ההבנה האמיתית של מהי מדיטציה. זהו תרגול שנועד במכוון להעלות מצבי תודעה חלופיים, ואלה יכולים להוביל לחוויות מאתגרות, כפי שתועד במקרים רבים. ואז כשמציעים את התרגול הזה לאלפי ילדים, זה לא מעורר שום דיון ציבורי. מדוע?

"אנחנו צריכים להיזהר מהתלהבות רבה מדי מכלים מסוימים ולהתייחס אליהם כאל תרופות פלא שיובילו אותנו לעולם אוטופי. כותבי המחקר כתבו בעצמם שהם יהפכו את בריטניה למקום יותר בריא, אמפתי ואלטרואיסטי. הם הפילו את התקוות המנופחות הללו על הילדים, ובזבזו 6.5 מיליון ליש"ט, שבאמת היו יכולים לעזור במערכת בריאות הנפש".

אגב, הגישה הזאת לא הפריעה לפריאס עצמו להשתתף כחוקר במחקר שעסק בהתערבות במדיטציה באסירים עם הפרעות אישיות, והשפעתה על בריאות האסיר. "60% מהמשתתפים במחקר סירבו לבדיקת הדם בסוף המחקר, אבל זה היה צפוי כי ל־47% יש הפרעת אישיות פרנואידית. היו קשיים לא צפויים כשלא כל המשתתפים עקבו אחר פרוטוקול הטיפול, וביום האחרון התרחש מרד בכלא", נטען במאמר. המחקר לא הגיע ליעדיו העיקריים, והחוקרים הציעו מחקר גדול יותר.

לא רק רע, לא רק טוב

אחת התועלות המוכחות של מדיטציה היא מתן אפשרות לאנשים לשהות בתוך מצבים לא נעימים, תוך שהם חווים אותם בצורה יותר נסבלת. מתרגלים רבים רואים גם בתופעות הלוואי השליליות של המדיטציה אירוע שהוא חלק מהתהליך.

"מדיטציה יכולה לפעול לשני כיוונים, ואי־אפשר למפות אותה כשלילית לגמרי או כחיובית לגמרי", אומר פרופ' ריקרדו טרש, חוקר מוח, קוגניציה ומדיטציה בחוג לחינוך באוניברסיטת תל אביב, יו"ר המרכז לחינוך קשוב ואכפתי. "ההגדרה מהו שלילי ומהו חיובי בתחום הנפש היא עניין מורכב. ראיתי באופן אישי אנשים שהמדיטציה הגבירה אצלם חרדה, אף שאחת ההשפעות המוכחות של מדיטציה היא הפחתת חרדה. אנחנו רואים שיפור באיכות השינה אצל אנשים עם תסמונת פוסט־טראומטית, אבל לפעמים ישנה הצפה של טראומה ועלייה במודעות אליה, באופן שיוצר חוסר יציבות רגשית. הדואליות הזאת מאפיינת לא רק את המדיטציה. גם טיפול פסיכולוגי יכול להשפיע כך".

טרש מוסיף שבחלק מהמחקרים שמצאו תופעות שליליות למדיטציה, המשיבים ציינו שהם אינם מתחרטים על התרגול ואפילו רוצים להמשיך בו, למרות תופעות הלוואי. לדבריו, הדבר נובע מכך שהרגשות השליליים הם לפעמים רכיב בדרך לשיפור.

"האנשים שיש להם התגובה השלילית החריפה יותר הם אלה שחוו טראומה, אבל אלה גם כנראה עם הפוטנציאל הכי גבוה להרוויח מהדברים הטובים שיש למדיטציה לתת. מדיטציה הופכת אותנו מודעים יותר לכמה ג'יפה יש לנו בראש, וכשאנחנו מודעים, אנחנו גם יכולים לשלוט בזה, בעזרת החמלה".

מה לגבי מודטים שאיבדו את גבולות העצמי ולא הצליחו לחזור?
"אני לא בטוח מה זה אומר 'לאבד את גבולות העצמי ולחזור'. רכיב משמעותי בהגות הבודהיסטית אומר שהכול משתנה כל הזמן. גם הגוף שלי משתנה וגם המיינד שלי והנרטיב שלי משתנים, אז באיזה מובן יש 'אני'? בהגות המערבית, כשמדברים על המסת גבולות העצמי, זה נשמע כמו שיגעון, אבל זו פשוט תפיסת עולם אחרת. מיינדפולנס ומדיטציה יכולות להיות טריגר להתקף פסיכוטי, אבל הן לא הסיבה לו".

יש גם צפירת הרגעה

בריטון מתנגדת לגישה שלפיה התשובה לקושי במדיטציה היא עוד מדיטציה, שלבסוף תוביל לשיפור. "יש אנשים שהדרך שלהם לריפוי עוברת דרך תגובות שליליות, אבל יש כאלה שנתקעים במצב גרוע יותר מכפי שהיו ולא מגיעים למה שנראה כמו ריפוי. אם לתרופות יש תופעות לוואי, אנחנו מתייחסים אליהן כאל תופעות לוואי שיש לשקול מול תועלות הטיפול, אבל לא כחלק מהריפוי", היא טוענת בהרצאותיה.

"המוח הגמיש מאמץ כהרגלים פעולות שאנחנו חוזרים עליהן. זה נכון גם לפעולות שמביאות לתוצאות שליליות. אם זה יקרה שוב ושוב, הקשר בין הפעולה לתוצאה השלילית צפוי להתחזק, כך אומרים לנו מחקרי המוח. אם עשיתם משהו שחוויתם כשלילי, הסיכוי שהוא פתאום יהפוך לחיובי אם תעשו אותו שוב הוא נמוך".

באתר המידע של קליניקת צ'יטה, בריטון מציינת שאחת השאלות החוזרות היא "האם עשיתי לעצמי נזק בלתי הפיך?". התשובה שלה היא שבדרך כלל לא, משום שהמוח גמיש, אבל כן חשוב להפסיק לעשות את מה שגרם לתופעה מלכתחילה.

בריטון טוענת גם שבחלק מהריטריטים יש מאפיינים של כת. מדיטציות ארוכות, בעיקר במסגרת ריטריט, מאופיינות בניתוק מחיי היומיום לאורך זמן, בתנאים הפוגעים ביכולתו של אדם לקום ולעזוב, וחלק ממנהלי הריטריטים מגיבים באופן לא נעים למתרגלים שמדווחים על תופעות שליליות. השתיקה מונעת ממתרגלים לגלות שגם אחרים סובלים כמוהם, והצומות הנהוגים בחלק מהריטריטים עלולים לשבש את שיקול דעתם. לפעמים, שאלות פרקטיות מצדם נענות על ידי מנחים באופן לא קוהרנטי, וכל סביבתם מתייחסת למנחה כמי שאין לערער על אמיתות דבריו.

מחקריה של בריטון מצביעים על הבדלים גדולים בין מורים מבחינת רמת הקשיחות והנכונות להתייחס לאפשרות של אירוע שלילי. חלקם אינם מודעים או אינם מתייחסים לצרכים השונים ולהשפעה השונה שעלולה להיות לאותה חוויה על אדם שגדל בתוך הבודהיזם ועוסק בכך כדרך חיים, לבין "אורח".

במקרה של נטע, חלק ממנחי המדיטציה שפגשה אמרו לה שהיא צריכה להתרגל, לאמן את המוח, ואז המדיטציה תתחיל לעזור לה, "אבל לי זה לא עבד" היא אומרת. המנחה הפרטית שלה חשבה באופן דומה יותר להמלצות של בריטון. "היא הבינה שכנראה לא לכל אדם בריא להישאר לבד עם כל מחשבה שלילית שיש לו, והציעה תרגיל אחר, שבו אני מתמקדת רק בדברים חיוביים. אפשר לקרוא לזה סוג של קשיבות, אבל לא בדיוק מדיטציה קלאסית. היא הציעה לי גם הליכה מדיטטיבית וכתיבה טיפולית, ואלה היו אפיקים יותר טובים לי".

העיקר להיות מוכנים

בריטון ופריאס חוקרים גם את הצדדים החיוביים של מדיטציה. בריטון מצאה, למשל, שהיא מועילה לגמישות מוחית ויכולה לעזור לאנשים לבצע שינוי התנהגותי כחלק מטיפול בבעיית בריאות כמו השמנה או יתר לחץ דם. פריאס גילה שהיא משרתת את ההתמודדות עם חרדת סוף החיים אצל אנשים שמאמינים בעל טבעי.

מישה יורצ'נקו מ"מדיום" ממשיך לתרגל, אך אומר: "מה שחסר לי כל השנים הוא האזהרה שהדבר הזה יכול לקרות, והיערכות להתמודדות נכונה כשזה קורה. צריך להבין שיהיו לאנשים שונים תגובות שונות, וצריך לאפשר להם להיכנס לזה ולצאת מזה בקצב שלהם".