מכת המכסים של טראמפ מגיעה לקולנוע, והוליווד בכוננות ספיגה

1

בשנת 1951 "קוו ואדיס" בכיכובם של רוברט טיילור ודברה קר הפך להפקת הענק ההוליוודית הראשונה שצולמה כמעט בשלמותה מחוץ לארה"ב, באולפני צ'ינהצ'יטה ברומא. ההצלחה הגדולה של הסרט פתחה עידן חדש בהוליווד. מנהלי האולפנים הבינו שאירופה מציעה לא רק אתרי צילום יפהפיים, אלא גם כח עבודה זול וסביבה נטולת איגודי עובדים. שנתיים לאחר מכן, "חופשה ברומא" עם אודרי הפבורן וגרגורי פק, שהיה להצלחה כלכלית גדולה, שם חותמת על הטרנד החדש.

● על ספרי הילדים שמתווכים את המלחמה וגם מנחמים
● על הדרך למצוא יופי בתוך החושך הגדול של המלחמה

שני הסרטים האלה לא היו "עוד להיטים" מבחינת האולפנים. הם היו הוכחת היתכנות לקונספט הפקתי חדש. מאז ועד היום, יותר ויותר הפקות הסתכלו החוצה. כיום, כשהגלובליזציה היא כבר נורמה, ומדינות רבות מעניקות להפקות הטבות כספיות נרחבות, הצילומים מחוץ לארה"ב הפכו לבעיה של ממש עבור העובדים. שוברי קופות אדירי תקציב כמו סרטי "עולם היורה" ו"מלחמת הכוכבים" כבר לא מצולמים בארה"ב, אלא בבריטניה. אפילו מארוול - שנטשה זה מכבר את קליפורניה לטובת ג'ורג'יה, שם הטבות המס משמעותיות יותר - מרחיקה עוד ומצלמת את "אוונג'רס: יום הדין", שנושא תקציב של 300 מיליון דולר, בבריטניה. ההערכות הן ששוק ההפקות האמריקאי הצטמצם בכ-40% בשנים האחרונות. כך, מה שהחל כניסוי אומנותי וכלכלי קטן יחסית, הפך לנורמה תעשייתית, שאותה הנשיא רוצה לשנות.

2

הצהרתו של טראמפ השבוע ש"תעשיית הסרטים גוססת לעבר מוות מהיר", עקב העברת הצילומים למדינות אחרות, הכניסה את הוליווד לכוננות ספיגה. טראמפ קרא לתופעה "איום ביטחוני לאומי" והודיע כי אישר הטלת מכסים של 100% על כל ההפקות שיצולמו על אדמה זרה. כהרגלו, ההודעה הייתה בוטה, תיאטרלית ולא לחלוטין ברורה, ושוב קשה היה להבדיל אם זו מדיניות סדורה, פרובוקציה או ניסיון למנף עניינים אחרים (כמו מו"מ עם קנדה).

השחקן ג'ון ווייט ("היט", "קאובוי של חצות") - שמונה ליועץ לממשל בתחום הבידור, יחד עם סילבסטר סטאלון ומל גיבסון - שחרר מסמך המפרט את עיקרי התוכנית. זו התבררה כאגרסיבית יותר מהצהרות הנשיא: 120% מכסים על סרטים שיצולמו במדינות אחרות. המסמך כולל גם סייגים ופטורים להפקות שיוכיחו שלא ניתן לצלם בארה"ב, הפקות משותפות עם מדינות שיחתמו על הסכם עמה, והפקות שיעברו "מבחן תרבותי". בנוסף נקבעו "גזרים", כמו הטבות מס להפקות עצמאיות מקומיות, ומימון תוכניות הכשרת עובדים.

3

הוליווד הגיבה מהר. מעבר ללעג מכיוון אמנים כמו וופי גולדברג ("קודם תוריד את מחיר הביצים") ועד ג'ימי קימל ("העונה הבאה של 'הלוטוס הלבן' תהיה ב'מאר-א-לאגו'"), איגודי העובדים הגדולים (SAG, IATSE) דווקא שחררו הצהרות המביעות תמיכה מסויגת ב"אמצעים שיגנו על עבודות מקומיות" תוך התרעה מ"ניכור של שותפים בינלאומיים". איגוד העובדים הגדול ביותר, TEAMSTERS, שמייצג נהגים, מכונאים ועוד, שיבח את הנשיא שחשף את ה"אאוטסורסינג ההוליוודי". אפילו גאווין ניוסום, מושל קליפורניה - מי שטראמפ כינה "חסר יכולות" - קרא לנשיא לעבוד במשותף לטובת העניין וליישם תוכנית הטבות מס בגובה 7.5 מיליארד דולר לסיוע. מנהלי האולפנים מצידם ניסו להבין את מלוא המשמעויות.

4

סרטים אינם מכוניות או טלפונים - הם אסופה של שירותים, קניין רוחני וטובין דיגיטלי. איך בפרקטיקה תעבוד הטלת מכסים עליהם? איך אוכפים מכס על מותחן של נטפליקס המצולם בפראג, נערך בלוס אנג'לס ומומן על ידי חברה קנדית? מה נחשב לסרט זר? איך מכמתים אחוז מנכס דיגיטלי? מה עם קו-פרודוקציות? מימון היברידי?

אנליסטים הזהירו מתגובות נגד של מדינות למכסים כאלה על אחד מענפי הייצוא בהם ארה"ב נמצאת בעודף סחר. לטענתם, מדיניות כזו עלולה להחליש את כוחה של יצואנית התרבות המובילה בעולם.

אחד האלמנטים השנויים במחלוקת במסמך של וייט הוא "בוחן תרבותי" - קריטוריונים לזכאות להטבות על בסיס עד כמה "אמריקאי" התוכן והצוות. הממשל רואה בזה כלי שמקדם את התרבות, החיים והערכים האמריקאיים, אבל האם תמריץ כזה יביא לפוליטיזציה של הקריאייטיב ויגביל את החופש האומנותי? האם ממשלות צריכות לתעדף תוכן שמתיישר עם זהות לאומית? התשובות נחלקות הפעם לא רק לפי החלוקה המסורתית למפלגות; גם בין אלה שמסכימים למהלכים מרחיקי לכת שיגבילו נדידת הפקות החוצה, יש שתוהים אם הם באמת מקדמים תרבות מקומית ולא משרתים סוג של "צנזורה".

5

במסמך של ווייט טמונה פצצה לא קטנה מבחינת חברות הסטרימינג: וייט מציע להחיות תקנות ישנות שמאפשרות להגביל את משך הזמן בו חברות סטרימינג יוכלו להחזיק בבעלות על התוכן. חברות כמו נטפליקס, אמזון ודיסני יחוייבו להשיב את התוכן לבעלות המפיקים אחרי פרק זמן. התקנות מציעות גם להגביל אפשרות לקניית זכויות גלובליות, ומחייב חלוקת רווחים שונה מהמקובל בין הפלטפורמה למפיקים. עבור חלק מהמפיקים מדובר בחלום. עבור הפלטפורמות הללו, זה ערעור מהיסוד של המודל העסקי. הוא יחייב בנייה מחודשת של עסקאות, אסטרטגיות הפצה וגם הערכות שווי. השווקים לא נותרו אדישים לסכנות הפיננסיות שמציבה תוכנית טראמפ לחברות הבידור - ומניות רובן צנחו עם ההכרזה.

6

בכירים בתעשייה האוסטרלית, החוששים מהשלכות המדיניות הזו, פנו במצוקתם לאיש משלהם - מל גיבסון, אוסטרלי במקור שטראמפ מינה כיועץ לעניין. אלה הזכירו לשחקן, שמצלם כעת את סרט ההמשך ללהיט "הפסיון של ישו" דווקא באיטליה, שהסרט שלו עצמו עלול להינזק.

תעשיית הבידור בלימבו. יש שרואים בהכרזה הזדמנות להצילה, בעוד אחרים רואים בה עוד תעלול תקשורתי מבית טראמפ, כלי לייצור כותרות יותר מאשר לעיצוב מחדש של מערכת כלכלית גלובלית. דבר אחד בטוח: טראמפ נגע בנקודה שכואבת לרבים בהוליווד, ולראשונה מזה זמן רב השיח הפוליטי שואל גם איפה ולמה סרטים נעשים.