"זהו יום טוב, יום נפלא, אולי הכי טוב שהיה אי פעם": חוקרים מגלים את סודות השפה הטראמפית

"זה יום טוב. יום נהדר. אולי אחד הימים הכי טובים בציביליזציה האנושית אי פעם. דברים שנמשכו מאות שנים ואלפי שנים... אנחנו לכל הפחות מאוד קרובים, ואני חושב שאנחנו מעבר למאוד קרובים... ואני רוצה להודות לביבי שהוא נכנס לזה ועשה את העבודה. אנחנו עובדים טוב ביחד. גם עם מדינות אחרות. אני לא מדבר רק על עזה. עזה זה דבר אחד. זה כל העסק. הכל נפתר. קוראים לזה שלום במזרח התיכון".

כך פתח נשיא ארה"ב דונלד טראמפ את מסיבת העיתונאים שבה הכריז על מתווה להפסקת המלחמה בעזה ולהשבת החטופים. נאום ההכרזה הזה, שטראמפ עצמו הכתיר כ"היסטורי", לא דומה כמעט במאום לנאומים ברגעים גדולים אחרים בהיסטוריה.

● המיזם המפתיע שמאפשר למדענים ישראלים ואיראנים לשתף פעולה
● היא עלתה בגיל 20 לישראל, עזבה לבוסטון והוכתרה כאחת הנשים המשפיעות בעולם בתחום ה-AI

כאילו למד את מלאכת האנטי־נאום, טראמפ אינו מתייחס בשום צורה לקהל שצופה בו. הוא משתמש באוצר מילים דל ובתחביר פשוט. מחקרים כבר הראו שילד בכיתה ה' יכול להבין אותו. זאת בעוד שכדי להבין נשיאים אחרים נדרשת רמת השכלה של כיתה ט'־י' לפחות.

בניגוד לדוברים רשמיים אחרים, נראה שטראמפ לא עשה חזרות לפני שעלה לנאום, והוא שומר על טון דיבור רך, כמעט אגבי. לעתים נראה שהוא מתקשה להגות את המילים או להיזכר מה התכוון להגיד. זהו ניגוד של ממש לתוכן הדברים, אותו אירוע היסטורי יוצא דופן לדבריו. הוא לא מסיים משפטים, נמנע מלקרוא לדברים בשמם וחוזר על מילים. ובכל זאת, נדמה שכל זה אינו חיסרון מבחינתו.

בארה"ב, נראה שהציבור נמשך לשמוע אותו. גם מתנגדי טראמפ, אלה שחושבים שהוא נשיא הרסני ואפילו מרושע, מודים שהם נמשכים להקשיב לו. אם תאזינו לנשיא לשעבר ברק אובמה, תצאו בהרגשה שאולי האנגלית שלכם קצת פחות טובה מכפי שחשבתם. אם תאזינו לטראמפ, תצאו בהרגשה נפלאה, שאתם רהוטים יותר מנשיא ארה"ב בכבודו ובעצמו. אפשר לומר שעבור האמריקאי הממוצע, נאום של אובמה הוא שיעורי בית, ואילו נאום של טראמפ הוא בידור.

"מערער על המוסכמות"

בלשנים וחוקרי רטוריקה, שעוקבים אחרי טראמפ לאורך שנים, די משוכנעים שהוא בוחר בצורת הביטוי הזאת במכוון וטוענים שהוא חידד ושייף אותה לאורך הזמן. הם מצביעים גם על הוורסטיליות שלו, כלומר הוא יודע לשנות את השפה בהתאם למדיום, אם כי היא תמיד נשארת "טראמפית".

פרופ' ג'ף לינדסיי, בלשן מאוניברסיטת UCL בלונדון, אמר בראיון לפודקאסט של העיתון Times כי טראמפ עוצר, מפריע למשפט של עצמו, ואז מתחיל מחדש. "אחרים רוצים להישמע כאילו הם התכוננו לשיחה. לטראמפ אין שום רצון בכך. הוא האנטי־פוליטיקאי. הוא 'האדם הרגיל'". לדברי לינדסיי, כשהוא נאלץ לקרוא מטלפרומפטר, הנאומים שלו מאבדים מכוחם. "לפעמים הוא נוטש פתאום את הטלפרומפטר. מפריע לתסריט של עצמו, והרושם שנשאר הוא שהגיע לעיר אדם שמערער את המוסכמות", אמר.

לינדסיי טוען שכמעט אי אפשר לתפוס אותו לא מוכן, ונראה שיש לו תשובה לכל שאלה. כלומר, האיש חד מכפי שמשלב השיחה שלו חושף.

ד"ר ג'ניפי סקלפיני, מאוניברסיטת מסצ'וסטס בבוסטון, כתבה בספרה "מדברים דונלד טראמפ: ניתוח אקדמי של סגנון, מטה־שיח וזהות פוליטית" כי רבים מתייחסים למשפטים הקטועים, לקפיצה מנושא לנושא ולמשלב הנמוך כאל חוסר קוהרנטיות, אך היא אינה מסכימה לניתוח הזה. "אנחנו מבינים אותו מצוין, כי כך שיחת יום יום מתנהלת ממילא. אנחנו פשוט לא רגילים לזה ממנהיגים", היא טוענת. "מהם אנחנו מצפים לשפה רשמית, מתוכננת ורהוטה יותר".

ג'וליה שילינג, דוקטורנטית במחלקה לבלשנות אנגלית באוניברסיטת בון, המתמחה בחקר תקשורת פופוליסטית, טוענת בשיחה עם גלובס כי טראמפ מתכונן גם על הדברים הכי פחות צפויים שהוא אומר. "לדוגמה, כשהאשים את המהגרים שהם אוכלים חתולים וכלבים. האם הוא באמת חושב שזה קורה? אני בספק. אבל הוא גרם לכך שכל השיחה הייתה עליו, ולא על הביקורת האמיתית שהטיחה בו קמלה האריס בעימות פוליטי".

תעלומת ה־They

שילינג עקבה אחרי השינויים בשפה של טראמפ לאורך שלוש מערכות הבחירות שבהן השתתף. "אנחנו רואים שהוא השתנה עם השנים", היא אומרת.

מה היו השינויים העיקריים?
"הוא פחות פונה אל העם ויותר מתבטא נגד האליטות, שלפעמים הוא מכנה אותן בשם הגנרי They. הוא קורא כך גם לאויבים אחרים שלו. במחקר שערכתי הראיתי שהוא משתמש במילה הזאת יותר מאחרים, ולעתים קרובות לא מבהיר מיהם אותם They. כך, כל מאזין יכול ללהק לתפקיד ה־They שיש להילחם בהם את מי שמשחק את התפקיד השלילי בסיפור שלו".

ד"ר איזובל קלארק, בלשנית מאוניברסיטת לנקסטר שבבריטניה, מחזקת את דבריה של שילינג ומוסיפה כי "זהו דפוס שקיים גם באתרי קונספירציה רבים".

קלארק מציינת שהנטייה הלוחמנית ניכרת גם בתקשורת הכתובה של טראמפ. בעבר, היא מספרת, הציוצים שלו הגיעו מאייפון ומטלפון עם מערכת הפעלה מסוג אנדרואיד, והציוצים מהאנדרואיד היו יותר לוחמניים ובשיעורים גבוהים יותר נשלחו מחוץ לשעות העבודה בארה"ב. "לכן ההנחה הייתה שטראמפ מצייץ בעצמו מהאנדרואיד, ואילו הציוצים מהאייפון נכתבים על ידי יועציו. היום, טראמפ הרבה יותר עצמאי, פחות 'מיושר' על ידי יועצים, והשינוי בדפוסי התקשורת שלו בהתאם.

"כשחקרתי את הציוצים שלו מ־2018, ראיתי שהוא יכול לגוון מאוד את הסגנון שלו. באמת יש לו המילים, אך הוא משתמש בשפה הזאת כאסטרטגיה. זו בחירה מושכלת".

שילינג מוסיפה כי בתקשורת הכתובה הוא משתמש באותיות רישיות כדי להדגיש מילים מסוימות. "זו צורת ביטוי שהוא סיגל סביב בחירות 2016, אך בבחירות הראשונות שלו השימוש בכלי הזה נראה אקראי. לא היה ברור אילו מילים יקבלו פתאום הדגשה. עם השנים הוא משתמש באופן יותר סיסטמטי באותיות הרישיות. למשל, בבחירות 2020 כבר ראינו שהוא תמיד יכתוב 'פייק ניוז' באותיות רישיות, ייטה להדגיש את השמות של אנשים מסוימים שהוא רואה כאויבים שלו. מ־2023־2024 הוא משתמש בזה בלי סוף. כ־40% מהציוצים שלו כוללים קפיטליזציה, לעומת כ־10% במערכות בחירות קודמות. לפעמים אלה משפטים שלמים באותיות גדולות. התחושה היא שהוא כבר לא בוחר להדגיש סלקטיבית מילים מסוימות, אלא מנסה לדמות בכתיבה את האופן שבו הוא מדבר".

"נהנה לשחק עם העולם": עומר עציון, השחקן שמחקה את טראמפ ב"ארץ נהדרת", למד את השפה שלו לעומק

מי שנדרשים ללמוד את השפה של אדם באופן הצמוד ביותר הם חקיינים. למעשה, השחקן עומר עציון, המגלם את דמותו של טראמפ בתוכנית "ארץ נהדרת", הוא שהביא את ה־We’ll See של טראמפ לקדמת התודעה של הישראלים.

איך למדת לחקות את טראמפ?
עציון: "צפיתי באין ספור נאומים שהוא נשא לקראת הבחירות בעצרות ברחבי ארה"ב. התחקיתי בעיקר אחרי הטונציה והאינטונציה. גיליתי שהוא אוהב לצחוק ולהיות עממי. יש בו משהו שכמעט קנאי לעממיות הזאת. הוא יודע שאם הוא יאמר משהו לא ממלכתי, הבייס שלו רק יריע ויאהב אותו יותר. הם מחכים לזה. הם אוהבים להיות מופתעים וקצת מזועזעים ממה שהוא מרשה לעצמו לומר. ארה"ב לא ראתה דבר כזה עד שהוא הגיע. הכול היה מאוד ממלכתי, פוליטיקלי קורקט ומורם מעם, ופתאום הגיע הממוצע הזה.
"אפשר לראות בעצרות איך הוא נדלק מהאנרגיה של ההמון. הוא רוצה להיות חלק ממנו. הוא אומר לעיתונאית 'את חמודה, את יפה'. לעיתונאי הוא אומר 'אתה בסדר? נוח לך?' ואז הוא חוזר למגלומניות שלו, לריכוז העצמי, אבל נשארת התחושה שיש משהו פתוח אצלו.

 עומר עציון כטראמפ ב''ארץ נהדרת'' / צילום: צילום מסף ארץ נהדרת קשת 12

"נניח אילון מאסק הוא אדם ששובר את הכללים, אבל הוא גם מתנשא. אצל טראמפ לא מורגשת התנשאות".

עציון זיהה אינטונציות שונות של טראמפ לשיח בנושאים שונים. "כשהוא מדבר על יחסים דיפלומטיים או על סנקציות שהוא מתכוון להטיל, הוא לרוב יכניס הרבה צרידות, כדי לאותת רצינות ואולי גם איום. אם הוא מרכל או מעליב אדם ספציפי, הוא יכול לדבר פתאום בטון מאוד גבוה ומתוק מתחת לשפם. הוא עושה את המעברים האלה ברגע".

טראמפ מאוד אוהב את החיקויים שלו, אומר עציון. "הראייה שלו היא מאוד תקשורתית, מאוד פופית. נראה שהוא נהנה לשגע את העולם. מבחינתו זה משחק. כמו ילד שמשחק עם העולם ולפעמים מחליט שבא לו לזרוק את אחד הצעצועים שלו. לא נראה שהוא נושא איתו משא רגשי כבד מכל סוג, חוץ מאולי רגשי נחיתות שהוא מרפא באמצעות השואו הזה שהוא נותן. כמובן, הוא גם עושה חלק ממה שהוא אומר, ועבור האנשים שהדברים הללו משפיעים עליהם זה רחוק מלהיות משחק". 

קראו עוד

מחשב את המהלך הבא

מדוע טראמפ נוטה לחזור על עצמו? לדוגמה, "זה עצוב. זה ממש עצוב".
קלארק: "זה אכן מאפיין שלו, ומחקרים מראים את זה. למשל, אם אני ואת נשרבט כמה משפטים, כנראה ננסה לא לחזור פעמיים על אותה מילה בתדירות גבוהה. לטראמפ זה לא אכפת. למשל, הוא יכול לומר 'זה עצוב, זה פאתטי', אך הוא בוחר להגיד 'זה עצוב' פעמיים. אני חושבת, ואת זה לא הוכחתי מחקרית, שהוא עושה זאת כדרך להגביר את הביטחון העצמי שלו תוך כדי דיבור".

החזרה הזאת גם מאפשרת לו לחשוב עוד רגע על המשפט הבא. בלשנים התרשמו שטראמפ אמנם מאפשר לעצמו לעתים לא להשלים רעיון או לקטוע משפט כדי להתחיל אחד חדש תוך כדי תנועה, אך הוא כמעט שלא נתקע באמצע משפט. אין לו כמעט רגעי הפסקה למחשבה, שיכולים להתבטא אצל אדם אחר באמירת "אהממ אהממ". ואם שואלים אותו שאלה, הוא כמעט אף פעם אינו מהסס לפני התשובה. אחת ההשערות היא שאותן הכפלות וקטיעות משפט מאפשרים לו להחזיק את השיחה עד שייחשב את המהלך הבא.

פוליטיקאים נוהגים להשתמש במילים כמו well (ובכן) כדי למלא את החלל עד לניסוח התשובה. סקלפיני מצאה שטראמפ לא עושה זאת. לפעמים הוא אומר believe me, ובכל מקרה, טוענת, הקפיצה שלו ישר לתוך התשובה מקנה לדבריו אמינות.

לשמור על אופציות פתוחות

לעומת ה"צעקות" באותיות רישיות ברשתות, בנאומים בעל פה הוא מדבר לפעמים בטון רך במיוחד דווקא כשהוא אומר דברים קשים. "השימוש בטון רך כדי לומר משהו מאוד מפתיע או מערער נקרא Tonal Mismatch, פער בין אינטונציה לסמנטיקה", אומרת קלארק. "הכלי הזה מאפשר לדברים להישמע לא כהתקפה, אלא פשוט כציון עובדה. הוא ממעט לומר 'אני חושב כך', הוא פשוט אומר דברים חריגים כאילו הם עובדות בשטח".

לינדסיי מצא שהטון הרך מאפיין את הקדנציה הנוכחית יותר מאשר את תקופת הכהונה הראשונה של טראמפ, והוא מופיע לעתים קרובות בהקשר של דברים קשים מאוד שהוא אומר וגם עושה". כך, לדוגמה, המונח "ג'נוסייד לבן" נזרק באופן אגבי בשיחה בטון רך שכזה. "אני מעריך שיש לו יועצים שעבדו מאוד קשה כדי להחדיר לשיח את המונח הזה", אמר לינדסיי באותו ראיון לפודקאסט של "טיימס". "זו לא המצאה רגעית שלו, אבל הוא השחיל אותו לשיחה באגביות, כדי לבדוק את התגובה, ואחר כך הוא חוזר על כך כאילו היינו אמורים כבר לדעת שזה מובן מאליו".

לינדסיי ציין בעבר כי זו סיבה נוספת לכך שטראמפ חוזר על עצמו. הוא אומר דבר חריג מאוד ומאפשר לציבור לעכל אותו. בפעם השנייה, הוא אומר אותו כמובן מאליו, כאילו כולם כבר קיבלו זאת כעובדה.

"מבחינת טראמפ, מה שהוא אומר זו עובדה, וזה הולך לקרות כי רק הוא מחליט מה יקרה, על פי הגחמות שלו", אומרת קלארק, "או זה לפחות הרושם שהוא רוצה לייצר".

ועם זאת, הוא נוטה לומר We’ll See. לדוגמה, כאשר הכריז שתשובת חמאס להצעת ישראל גם היא רגע היסטורי, הוא מיד סייג באמירה "נצטרך לראות מה יקרה". זה לא קצת אנטי־מנהיגותי?
שילינג: "זה ביטוי שטראמפ משתמש בו המון. הוא משתמש בו כדי לגדר סיכונים, כדי לשמור לעצמו את האופציות פתוחות".

פחות עממי עם הזמן

עם זאת, טראמפ יודע גם להיות מפורש מאוד כשהוא מדבר על יריביו. לדוגמה, לאחר רציחתו של פעיל הימין האמריקאי צ'ארלי קירק, אמר: "אנחנו חייבים לגמור במכות את המשוגעים הרדיקלים מהשמאל".

"השפה שלו הפכה יותר אגרסיבית עם הזמן, בעיקר ברשת החברתית שהוא הקים, Truth Social, שם הוא כמובן יכול לדבר איך שהוא רוצה, ללא פיקוח או צנזורה. ברשת X (טוויטר לשעבר) הוא שם הרבה יותר פילטרים".

טראמפ, שעלה לשלטון כמנהיג עממי פונה פחות ופחות אל העם עם הזמן, טוענים החוקרים. דווקא בעידן הנוכחי, שבו ניתן ליצור אינטראקציה עם הציבור דרך הרשתות החברתיות, טראמפ משתמש בהן באופן חד־צדדי. "הוא אינו משתתף בדיון ברשתות", אומרת שילינג. "הוא כמעט שלא יגיב לאחרים, לא באופן ישיר, וגם לא יענה לביקורת באופן עקרוני, אלא אם כן מחמיאים לו. במקרה כזה הוא עשוי לומר 'תודה רבה'".

בקורסי ההורות של מכון אדלר ודאי היו מרוצים ממנו. שם מלמדים לתגמל בתשומת לב רק התנהגות שרוצים להגביר.
שילינג (צוחקת): "כן, ונראה שזה מצליח לו. הוא מעביר בכך את המסר שמה שהוא אומר, בטון רך או בטון חזק, באופן אגרסיבי או 'על הדרך', זה מה שיהיה. ובכך שהוא אפילו לא מכיר בביקורת, הוא כל הזמן מכוון את הזרקור לפגמים של אחרים, אך לא שלו".

בזמן האחרון הוא חותם את דבריו לעתים קרובות בהצהרה Please Pay attention to this matter, Donald Trump, President of the United States.
שילינג: "נראה שאלה הרגעים שבהם הוא רוצה להזכיר לנו שהוא הנשיא, ולא החבר שלנו דונלד שמדבר איתנו בשפת העם".

קלארק: "הוא נמצא כרגע במצב שבו הוא מנסה להתרחב מעבר למחנה שרוצה את האותנטיות, גם לעבר המחנה שרוצה 'נשיאותיות', כדי למצוא חן בפני קהל הרבה יותר גדול".