מותן של הבובות הפופולריות מוכיח שלקהל נמאס מנוסחאות

1

כשחברה שבנויה כולה על מכירת נוסטלגיה מכריזה שהיא בסכנת קריסה, זה כבר לא רק סיפור עסקי - אלא טוויסט עלילתי שמחייב את הוליווד לעצור ולהביט במראה. פאנקו בע"מ, יצרנית בובות הוויניל בעלות הראשים הגדולים שכבשה בסערה שולחנות עבודה, חדרי ילדים וקניונים, הזהירה השבוע כי "יכולתה להמשיך להתקיים מוטלת בספק". ההפסד בשורה התחתונה עומד על כ־41 מיליון דולר, המכירות צנחו ב־22%, המלאי התקוע מוערך ב־100 מיליון דולר והחוב עבר את רף 240 המיליון.

● הביטויים שאנחנו אומרים כדי להישמע חכמים אבל מפספסים בענק
● סערת ההאלווין בישראל: גם חנוכה ופורים היו פעם חגים זרים

כל זה נשמע כמו עוד מקרה קלאסי של טרנד שנגמר, אך המשמעות הסמלית עמוקה בהרבה: פאנקו קורסת לא רק כסמל לעידן הצריכה המוגזמת, אלא כמראה המשקפת את הוליווד עצמה, תעשייה שלמדה במשך שני העשורים האחרונים ליצוק רגשות של מעריצים לתוך תבניות פלסטיק, להנפיק אותן כרישיון ולמכור אותן בחזרה בתור זהות. עכשיו גם האשליה הזו נסדקת.

2

הסיפור החל, כמעט באירוניה, בקטן מאוד. פאנקו נוסדה ב־1998 כמיזם ביתי שמכר בובות "ראש מתנדנד" של מיני דמויות רטרו ממותגים אמריקאיים מוכרים (כמו טוני הנמר מדגני הבוקר). ב־2010 התקבלה ההחלטה שהפכה את החברה לאימפריה: תבנית אחת לכל הדמויות. החברה אימצה את סגנון ה"צ'יבי" (Chibi) היפני, המאופיין בראשים גדולים ועיצוב חמוד, כל דמות נבדלת מהאחרת רק בשינוי צבע, תסרוקת או אביזר נלווה. כך מצאו עצמם באטמן, בריטני ספירס או דארת ויידר באותה תנוחה, עם אותו ראש גדול, ואותו מבט חלול ונטול רגש.

עבור הוליווד זו הייתה נוסחת קסם: מוצר זול לייצור, אשליה של אקסקלוסיביות, ובעיקר דרך מושלמת לדבר למבוגרים שרצו להרגיש "מעריצים" בלי לקנות צעצועים "של ילדים". כל בובת פופ חדשה הפכה להכרזה: עוד פרנצ'ייז נולד, עוד סיפור עבר התאמה לתבנית, עוד רגש הומר למוצר. עד 2017 כבר היו לפאנקו מעל אלף הסכמי רישיון פעילים - יותר מכל חברת צעצועים אחרת בעולם - והיא הפכה הלכה למעשה לזרוע המרצ'נדייז של הוליווד כולה.

 שער תרבות

3

במשך כעשור וחצי נדמה היה שפאנקו גילתה את סוד חיי הנצח ולא הפסיקה להדפיס כסף. ב־2022 המכירות הגיעו לשיא של 1.3 מיליארד דולר. אבל ההצלחה לא נבעה רק מנוסטלגיה, אלא מיכולתה לייצר באופן מלאכותי תחושת חוסר. פאנקו התמחתה בשיתופי פעולה ליצירת "בלעדיות" ומהדורות מוגבלות עבור קמעונאים גדולים וכנסים. זה יצר מחסור מלאכותי שדחף אספנים לקנות במחירי עתק בשוק המשני תוך ניצול ישיר של הפחד להחמיץ אצל המעריצים (FOMO).

המוצר עצמו הפך לאובייקט פיננסי או הצהרתי, ולא צעצוע. בניגוד לצעצועים מסורתיים, חלק עצום מקהילת האספנים שמר את הבובות בתוך קופסת הקרטון המקורית ועבור רבים מהם הקופסה הפכה לחשובה מהבובה. סמל לכך שהמוצר נרכש כהצהרת זהות גנרית, לא כאובייקט של משחק או זיכרון אישי.

4

אך אותה נוסחה שהפכה את המודל למושלם, הפכה גם לסדק שדרכו הוא נשבר. כי מתברר שאי אפשר לתעש רגשות בלי שבסוף גם הם יהפכו למלאי עודף. ב-2023, כשהשוק המשני קרס מעודף היצע, וכשחדרי האספנים החלו להתמלא, פאנקו נאלצה להשמיד עשרות מיליוני בובות שלא נמכרו. מטאפורה כמעט פואטית: מזבלה ענקית של נוסטלגיה, משומרת לנצח בפלסטיק.

בדיעבד, קריסתה של פאנקו היא אלגוריה להיגיון העסקי והיצירתי של הוליווד כולה. בשני המקרים אותה תבנית חוזרת: חוסר סיכון שמתחזה לחדשנות, אותו מוצר בבגדים חדשים. כמו שפאנקו ייצרה אינסוף גרסאות של אותה בובה חסרת הבעה, כך הוליווד ייצרה אינסוף גרסאות של אותו סיפור: עוד רימייק, עוד ספין־אוף, עוד גיבור על בחליפת ספנדקס, רק בצבע אחר. המנהלים בשני העולמות התפתו לחשוב שמספיק לייצר הכרה כדי להבטיח אהבה. כשפאנקו מדווחת על ירידה של עשרות אחוזים במכירות, הוליווד חווה את אותו סימפטום בקופות: תשישות רגשית מהשכפול הבלתי פוסק. ייתכן, בעצם, שזו החדשה הטובה האמיתית. כמו שגוף מרפא עצמו רק אחרי מחלה, גם תרבות לפעמים צריכה משבר כדי להתחדש.

5

דעיכתה של פאנקו עשויה להתברר כדבר הבריא ביותר שקרה לתרבות הפופולרית בשנים האחרונות. נפילתה מציעה שאולי הקהל בשל לעבור מאיסוף אייקונים חלולים למעורבות עם משמעות: סיפורים קטנים יותר, חוויות מוחשיות יותר, ואובייקטים עם טביעת אצבע יצירתית במקום ברקוד. מוצר התרבות הגדול ביותר בייצור המוני של זמננו הוכיח סוף סוף שאי אפשר לתעש רגש לנצח.

כשהבובה חסרת ההבעה האחרונה תיעלם מהמדפים, "הפאנדום מפלסטיק" יסתיים. אולם, ההיסטוריה כבר הוכיחה לנו שגם לשיעורים חשובים יש נטייה להישכח. לכן ייתכן שזו רק הפסקת פרסומות יקרה לפני שהוליווד תאמץ, שוב, תבנית חדשה ומבריקה לאריזת העבר. כי לנוסטלגיה אולי יש תאריך תפוגה, אבל רק עד שמישהו ימצא את הדרך למכור לנו שוב את גרסת הרטרו שלה.