הנכדים זוכרים: עובדי גלובס מנציחים את יקיריהם

סבתא שרה אף פעם לא רצתה לדבר על המלחמה. לא משנה כמה שאלנו וביקשנו, היא אף פעם לא שיתפה. היא אמרה שעדיף ככה, בשבילנו. כשרצינו לצאת למסע לפולין היא לא הסכימה שנדרוך שם, "כי האדמה רוויית דם". גם מוצרים מתוצרת גרמניה היו מחוץ לתחום.

אבל הייתה פעם אחת שהצלחתי. זה היה בכיתה ז', לי הייתה עבודת שורשים לכתוב - וקבענו. היא דיברה. הסיפור היה מהוסס, דל, מלא חורים - אולי כי כבר הייתה מבוגרת, אולי כי חששה לחשוף אותי לפרטים ואולי כי אני, שעוד לא הייתי עורכת מדופלמת, לא הקשיתי מספיק. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי. הצלחתי לייצר לעצמי נרטיב של החיים של סבתא בפרק ההוא.

לימים עדותה הוקלטה ליד ושם, והשבוע צללתי אליה והשלמתי את הסיפור. אז גם גיליתי: ההתמודדות היומיומית וחרפת הרעב שלה התחילו הרבה לפני המלחמה.

 שרה ומאיר אשכנזי / צילום: אלבום פרטי

סבתא שרה נולדה בשם סלה לרר בוורשה של שנת 1915. להוריה היה מפעל טקסטיל לבגדי תינוקות והם חיו חיים אמידים למדי. היא למדה בבית ספר יהודי, שבו דיברו פולנית, נוסף ליידיש שהייתה שפת האם שלה. כשהייתה בת 9 אביה לקה במחלת כליות ונפטר. "זה היה ביום שישי בערב", היא מספרת בעדות.

אמה האלמנה נותרה עם חמש בנות, את המפעל הן נאלצו למכור, והמצב בבית היה קשה. כשהשכנים התחילו לדבר, אמה החליטה: גם הבנות צריכות לפרנס. כך היא עזבה את בית הספר בכיתה ה' בלית ברירה, ויצאה לעבוד בהוצאת ספרים, ככורכת ומגיהה. בסוף כל יום, בדרך הביתה, הייתה קונה בכסף שקיבלה לחם וחלב לאחיותיה.

השנים עברו, מהיד לפה.

בתחילת 1939 האנטישמיות כבר ניכרה ברחובות ורשה. חנויות של יהודים נבזזו, הם ספגו אלימות, וגברים שיצאו לעבודה לא חזרו. ערב אחד היא יצאה לכיכר המרכזית. "חיילים גרמנים כבר היו בכל מקום", היא מתארת. אחד מהם הציע לה לחם והיא סירבה, אז הוא רדף אחריה עד שחמקה ממנו.

צעירים החלו לעזוב, רבנים המליצו לברוח, והיא רק חיפשה הזדמנות. כשחברה הציעה לה להצטרף למשפחתה, שכבר תכננה נתיב כזה דרך רוסיה, היא לא היססה.

אלא שבבית זה לא התקבל בהבנה, שכן דווקא עכשיו, כשהמצב קשה יותר, צריכים אותה בפרנסה. אבל היא הייתה עקשנית. "אמא שלי בכתה ואמרה שהיא יודעת שלא תראה אותי שוב", היא מספרת. "אבל הבטחתי לה שאחזור עוד שבועיים. אני זוכרת את זה עד היום". מאחיותיה לא הספיקה להיפרד.

בכניסה לרכבת הפרידו החיילים את היהודים מכל השאר. בני משפחתה של החברה, שהיו בלונדינים, הזדהו כגויים - והיא נשארה לבד. הנסיעה ארכה כמה שעות והגיעה ליעדה באחת בלילה. שני חיילים גרמנים עיכבו אותה. הם רוקנו לה את התיק ומצאו שם שעון ו־20 זלוטי, במטבעות. היא פחדה. אחרי שלקחו את הדברים לעצמם שחררו אותה, והיא נסה על נפשה לכיוון הגבול. מרחוק ראתה אור ורצה לעברו.

במשך תשעה ימים היא הייתה שם בשטח, עם עוד פליטים. הם התחממו במדורות וקיבלו קצת אוכל מהמקומיים. כשהחליטה שהגיע הזמן לשוב הגבול כבר נחסם. מי שרצה לחצות - נורה. אז היא גם קיבלה מכתב מהבית, שבו אמה מספרת שהמצב בוורשה קשה מאוד ומבקשת שתעזור לחלץ אותם. אבל לה כבר לא היה מה לעשות. זו בעצם הייתה הפעם האחרונה ששמעה מהם.

היא נאלצה להמשיך במסע, שהפך יותר ויותר מאתגר. על גג רכבת היא נסעה לעיירה צ'לביס שבמחוז אורל ההררי והמושלג, שם נכנסה למחנה עבודה. היו בו 30 נשים יהודיות מתוך 1,000 אנשים, כולם ברחו מפולין. היא עצמה עבדה כמכונאית. אלא שאז נפצעה ביד. רופא מקומי שהסכים לטפל בה אירח אותה במשך שלושה שבועות בביתו. כשהחלימה חזרה לעבוד, הפעם בבנייה.

יום אחד, בשל החורף הקשה, היא החליקה ושברה את הרגל. היא אושפזה בבית חולים וכשרצו לשחרר אותה - סירבה. היה לה חם והיא קיבלה אוכל ותנאים מיטביים. "זה הציל אותי", היא מספרת.

משם היא עברה לעיירה קרובה יותר לסיביר וחזרה לעבוד בכריכת ספרים. היא הייתה הפולנייה היחידה בין הרוסים המקומיים. הם היו טובים אליה. אך לאחר שנה המקום הפך לשטח צבאי, והיא נאלצה לעזוב לקזחסטן.

כל הזמן הזה היא שמעה שהמצב בפולין לא טוב וקראה בעיתונים שלא נשארו הרבה יהודים בחיים. "שאלתי את עצמי מה אני אעשה מעכשיו לבד בעולם, כשאני רק בת 29".

בעיר אלמטה שבקזחסטן היא הכירה את סבא שלי, מאיר, ששירת בצבא האדום. את המשפחה שעזב בפולין - אישה ושני ילדים - לא ראה עוד. לימים הגיעה אליו שמועה שהכפר שלו טרנופול נשרף, והוא הסיק שהם נספו.

הוא וסבתא נישאו ב-1945 והיא קיבלה את שם המשפחה אשכנזי. כעבור שנתיים נולד להם בן. כששמעו שהמלחמה הסתיימה חזרו לפולין לחפש את קרוביהם - אבל לא מצאו דבר.

כעבור ארבע שנים, עם תחנה בגרמניה ועוד שני ילדים בדרך, הם עלו לישראל בטיסה. כאן הם הביאו לעולם שני ילדים נוספים. בארץ ניסתה סבתא למצוא שביבי מידע במדורי חיפוש קרובים ברדיו ובעיתונים - אבל עם הזמן חלחלה ההבנה שזה אבוד.

אמי מספרת שנהגה לקרוא ספרי שואה, בשקיקה, בזה אחר זה. אולי כי ניסתה למלא את החלל, אולי כי חשבה שתפגוש בין השורות מישהו מקרוביה, שתזהה באחת הדמויות את אמה או אחיותיה, שתצליח בדרך זו או אחרת לפתור את סימן השאלה הגדול שתלוי מעל חייה.

"לפחות הייתה לי כאן משפחה גדולה משלי", היא אמרה תמיד. "זה הניצחון שלי".

מאז שהיא זכרה את עצמה, סבתא, מרים גולדגרוב לבית ונגרוב, נדדה בין בתי יתומים במרכז וורשה של לפני המלחמה. אלה היו מוסדות נוקשים שכאילו נלקח מסיפורי אוליבר טוויסט, עם מחנכות חמורות סבר, מורים אכזריים ומקלות שהיכו שוב ושוב על פרקי הידיים ובגב. מדי פעם הייתה מעלה בדל אחד או שניים של זיכרון כל פעם כשאחד מאיתנו, האחים והאחיות במשפחה, עשה מעשה שטות, אך לא ידענו על תקופה זו בחייה כמעט כלום עד שעברה לבית האבות ואנחנו שלפנו את יומן הזיכרונות שכתבה לפני כמעט ארבעים שנה במחברת "דפתר" פשוטה והטמינה אותו מתחת למזרן בחדר השינה שלה.

 מרים גולדגרוב

הייתה זו שעת כושר לתרגם את היומן המרופט. "אמי נפטרה ברעב, אבי התעוור, שהה בבית חולים זמן רב והתחתן בשנית", נתגלו בפנינו זיכרונותיה שכתבה בפולנית קלילה שתורגמה לעברית. "הייתי יתומה, עדיין לא הבנתי את משמעות הדבר. בבית היתומים ברחוב אוגרודובה הוחזקו ילדים עד גיל 7. כיצד היה לי שם - אינני זוכרת. אני רק זוכרת שישנו כולנו באולם גדול. האורות כובו ואני פחדתי לרדת מהמיטה כי חששתי פן מישהו המתחבא תחתיה יתפוס את רגלי".

***

בגיל שבע עברה לבית היתומים ברחוב וולנוסצ'י 16. "היה לנו לא רע, אבל המחנכות היו זקנות שהכו את הילדים עד מאד. אחת הייתה פוזלת, קראנו לה "פאני שמרגודובה" - "גברת איזמרגד", שאם דיברה עם ילד אחד, ארבעה אחרים ענו לה כי עיניה פנו לכל הכיוונים. היא הייתה מאד אכזרית, הכתה את הילדים כל כך חזק, עד בכי. כנראה שנולדתי במזל רע, מטבעי הייתי מאד ערנית ואם עיניה הפוזלות הביטו עלי, הייתי חייבת לרוץ לפני שעות הלימודים ולקנות עבורה לחמניות חמות (קייזרקי) במאפייה. היא אהבה אותן מרוחות בחמאה".

לא רחוק משם, ברחוב קרוכמלנה, עמד בית יתומים אחר, שנוהל ברוח אחרת לחלוטין. זה היה בית היתומים של יאנוש קורצ'ק אותו הקים עם סטפניה ויצ'יסקה, שכונתה בפי הילדים "פאנה סטפה" (העלמה סטפה). קיץ אחד התמזל מזלה של סבתי להצטרף לקייטנה של בית היתומים של קורצ'ק שנערכה ביער ממזרח לוורשה. "נער אחד, פולני, סטר לילדה מבית היתומים וברח", כתבה סבתא מרים ביומנה. "יאנוש קורצ'ק רדף אחריו עד שתפס אותו וציווה עליו להתנצל. כאשר הנער סירב, סטר לו קורצ'ק בפניו. פעם אחרת הושיב אותי על ענף גבוה, כי רצה לבחון אותי אם אצליח לרדת בעצמי, ואני שהייתי פרועה מטבעי טיפסתי עוד יותר גבוה. הוא הוריד אותי ארצה ואמר כי אצליח להסתדר בחיים כי לא בכיתי, רק חיפשתי פתרון למצב והייתי בת שבע בלבד".

***

קורצ'ק צדק. סבתא מרים הצליחה להסתדר היטב ובכל צומת שבו יכלו הנאצים לתפוס אותה - היא ניצלה בזכות תושייתה, טוב ליבה, חוכמתה וגם בשל עיניה הטובות. כך קרה כשניצלה בקושי מהפצצות האוויריות של הנאצים על הרכבת שבה נסעה לוורשה בדרך חזרה מכפר הנופש אוטווצק - ביום הפתיחה של מלחמת העולם השנייה; כך קרה גם כאשר חייל גרמני החליט שלא לעצור או להרוג אותה כשרצה לבית המרקחת לקנות תרופות לילד חולה שחפת שבו טיפלה; גם כאשר נוסע שמנמן נודף ריח של בירה הסתיר אותה מבלי ששם לב מפני קצינים נאציים שעלו על הרכבת בה נסעה לרוסיה; וכאשר פרנסה את משפחת אביה במגוון עבודות כפיים כמו צביעת קטרים, ריתוך חלקי קרונות כאחות בבית החולים של הצבא האדום. סיפור הבריחה של סבתא מרים לרוסיה מסתיים באחת כשהמשפחה מחליטה לעלות לישראל דרך פולין, גם הוא לא היה פשוט - וארך עשור - אבל קורצ'ק צדק. סבתי וסבי הצליחו לשכנע את השלטונות שהתנגדו, ועלו לישראל.

במשך שנתיים נגררתי בתחבורה ציבורית לשכונת רמת החיל בתל אביב, עוברת על פני הפסל של ראול ולנברג בכניסה לרחוב הנושא את שמו, בפינת רחוב הברזל. פסל כהה, ידיו פשוטות, של חסיד אומות העולם הכי מוכר, שני אולי רק לאוסקר שינדלר. כל קשר בין האיש הזה לחיים שלי היה מקרי בהחלט. עד ששמעתי סוף סוף את סיפורה של מגדה.

*

"מגדה", פנתה לסבתא שלי איזו קרובת משפחה במפגש שאני לא זוכרת את נסיבותיו, ואז המשיכה בהונגרית קולחת. מוזר, תמהתי. לסבתא שלי קוראים שרה.

אבל בצ'כוסלובקיה, שם נולדה ב-1933, לסבתא שרה שלי קראו מגדה. היא גדלה בבית של עשרה אחים ואחיות, דתי, שמח והומה. משפחת קורנהאוזר. בהתחלה כמעט לא הרגישו את הבעיות מזדחלות. ואז אבא שלה פוטר מניהול חנות של נעלי "באטא" כי הוא לא רצה לפתוח בשבת. ובתלושי המזון, היהודים קיבלו פחות מהגויים. ובבית הספר קראו לה "יהודייה מסריח". עד שהיא עברה לבית ספר קתולי, כדי שלא ירביצו לה.

 מגדה-שרה קורנהאוזר

*

במרץ 1944 הגרמנים נכנסו להונגריה, לשם עברה המשפחה עם השנים. ואז הגיעה הדרישה - שיתייצבו בתחנת המשטרה, ושלא ייקחו הרבה דברים. כולם ידעו שלוקחים את היהודים.

בבודפשט המופצצת שיכנו את הנשים והילדים בבית סוהר, עם זונות ופושעים. הגברים הופרדו מהם בגדר תיל. ואז הודיעו שהתחנה הבאה היא קישטרצ'ה, מחנה מעצר שממנו יצאו הרכבות לאושוויץ.

לבקשת אמא שלה, מגדה לקחה את שלושת אחייניה הקטנים - הדי וצבי (הילדים של אחותה אילונקה), והדי (הבת של אחיה רז'ה) - למשמורת, עד סוף המלחמה. מגדה בעצמה הייתה בת 11.

קשה לאיית התבגרות מהר מזה. מגדה עלתה עם שלושתם על רכבת, ולמרות הדחף העז לקפוץ ממנה ולרוץ לאמא, היא ידעה שיש לה תפקיד עכשיו - הילדים. ויותר לא חשבה על זה.

בבודפשט רוכזו כל הילדים, תמיד מוכנים לרדת למקלט, ישנים לבושים. בערב ראש השנה המקלט הופגז, התפוצצו צינורות גז ומים. אי אפשר היה לצאת. מגדה הרטיבה שתי מטפחות, אחת לאחיינית הקטנה שתחזיק על הפה, והשנייה עבורה. כשיצאו מהמקלט, כבר לא היה לאן לחזור .

הם התחילו לצעוד ברחובות, ובכל שער עם מגן דוד צהוב הכניסו כמה ילדים למשמורת, עד צאת החג. אחריו באו מהקהילה היהודית ואספו אותם. כבר היו גטאות. בוקר אחד אמרו לילדים שהולכים לדנובה וזה "הסוף שלנו". לקחו יהודים מבית אבות, זקנים, פעוטות. ואז ההליכה הארוכה שלא נגמרת. מגדה נשאה את הדי על הידיים. כשהם הגיעו לדנובה, פתאום הופיע אופנוע, זינק קדימה לפני השיירה, ואמר לעצור הכול. הוא היה מהצלב האדום, כך אמרו, והיו לו ניירות שקבעו שצריכים להחזיר אותם.

אחר כך סיפרו שזה היה ראול ולנברג.

משם התגלגלה מגדה למקומות שונים. יעד אחד היה דירה ריקה, ובה רק ציוד של רופא שיניים. ביעד הבא היו מדפים של חצי מטר על מטר, על כל מדף ישנו שני ילדים. מגדה נתנה את מעט האוכל שקיבלה להדי הקטנה.

אחרי שבועות באותו בגד, היא גילתה בקומה למעלה מקלחת. המים קפאו. היא שברה חתיכות קרח ורחצה את הגוף. החום שלה זינק, היא קדחה ולא אכלה במשך ימים. כשפקחה את העיניים היא גילתה שהרוסים הגיעו. המלחמה נגמרה.

בבית המוגן שאליו הובאו חלתה הדי ונלקחה לבית חולים. מגדה הספיקה לבקר את בת חסותה הרכה עוד פעם אחת בלבד. בניסיון השני לבקר היא כבר הייתה מתה.

משם היו עוד תחנות: בית ילדים; אחוזה באנגליה שתרם יהודי נדבן לילדים וגרו בה גם פעוטות שהגיעו מאושוויץ.

לארץ ישראל עלתה מגדה ב-1949. את הסיפור שלה היא התחילה לספר רק אחרי עשרות שנים. במושב שנכדיה גדלו בו, בבסיסים שבהם הם משרתים, לפעמים נזכרת בעוד פרט. היא גם נתנה עדות מצולמת לקרן שייסד סטיבן שפילברג - אותו שפילברג שיצר את "רשימת שינדלר" מהמערכה הראשונה.

למגדה-שרה יש 3 ילדים, 8 נכדים ו-9 נינים. אני גאה להיות הנקמה שלה.

כשהתחילה המלחמה שתקרא בסופה מלחמת העולם השנייה, אבי, ישראל הרשלג, היה רק בן 16. את הנעורים הוא נאלץ, כמו כמעט כל היהודים בני גילו, לעבור בגטו ומשם ל"מחנות עבודה", כשכל העת היה עליו להיזהר שלא להגיע ל"מחנות המוות" של הגרמנים.

בתחילת המלחמה הם היו משפחה בת שש נפשות - ההורים מנדל (נחום) וגיטל (טובה) וארבעת ילדיהם: הנרייטה, לאה, שרה וישראל, אבי, שחיו בעיר דיסלדורף שבגרמניה. אבל במהלך המלחמה הם הופרדו. בתום המלחמה אבי חיפש את אביו, את אימו, את אחיותיו, לאט לאט הוא הרכיב את הפאזל המשפחתי ולאן כל אחד מבני המשפחה נלקח על ידי הנאצים, וגילה בכאב גדול כי הוא נותר הניצול היחיד. אוד עשן.

פירורי המידע שאבי הצליח לגלות דרך קרובים או שמועות, היו שסבי מנדל נחום, ברח עם בתו לאה לכיוון בלגיה כדי לחצות את הגבול ולהימלט מציפורני הנאצים. המטרה הייתה, כך אנו מניחים, לפצל את המשפחה כך שמישהו ישרוד ויצליח לברוח מאירופה הנחנקת על ידי הנאצים. על מנת להבריח את הגבול, הם ועוד קבוצה של יהודים שילמו למבריחי דרכים כדי שיוציאו אותם מגבולות המדינה. אך כנראה שסבי ושאר היהודים לא הכירו את השיטה עד הסוף - ביד אחת המבריחים היו לוקחים את הכסף ששילמו להם וביד השנייה היו מוסרים את היהודים לאס.אס. הסוף היה טרגי, כמו רוב סיפורי התקופה הנוראה הזו, כל היהודים שנתפסו כשניסו להבריח את הגבול - נורו למוות והושלכו לקבר אחים ומקום קבורתם לא נודע.

גם סבתי גיטל לא שרדה לאורך זמן. ככל הידוע היא ושתי בנותיה, שרה והנרייטה, נלקחו למחנות עבודה יחד עם בעליהן וילדיהם ובהמשך הועברו למחנה השמדה שם מצאו את מותם.

מסע ההישרדות של אבי לאורך כל תקופת השואה יכול היה להכיל ספר, אבל הוא נמנע מלדבר ולספר על מה שעבר עליו. אני לא נחשפתי לסיפורים מעולם, זה היה סוג של טאבו. הדברים היו מרחפים באוויר, "נוגעים לא נוגעים" בנו - והזוועות שעברו עליו נותרו ברובן בינו לבין עצמו. לעיתים רחוקות הסכים לשתף את אימי במה שעבר עליו בשנות התופת והכאב.

במשך תקופת המלחמה אבי הגיע למחנה הריכוז מאוטהאוזן ולקראת סוף המלחמה היה במחנה הריכוז הידוע לשמצה ברגן בלזן. הוא שרד את המלחמה רק משום שהיה צעיר מספיק והיווה כוח עבודה נחוץ במחנות העבודה. אבל היה צריך גם קמצוץ של מזל, אם אפשר לקרוא לזה כך. באחד המקרים הוא הועבר לעבוד אצל אוסקר שינדלר, חסיד אומות העולם, במפעלי הפלדה שלו. כך הוא הרוויח עוד תקופת מה של אוכל וצריף לישון בו, כי המאבק היה לשרוד עוד יום, עוד לילה. בסוף המסע הגיע אבי למחנה הריכוז ברגן בלזן הנודע לשמצה. שם הסעודה העיקרית, אם היה לך שוב, קמצוץ של מזל - הייתה קליפות תפוחי אדמה. אבל גם את זה הוא שרד משום שהיה מספיק צעיר וחזק כדי לעמוד בתנאים הבלתי אפשריים, הבלתי אנושיים.

המלחמה נגמרה, אך לאבי וליתר היהודים ששוחררו ממחנות הריכוז ומחנות המוות הייתה זו רק תחילתו של תהליך ארוך של חזרה לחיים. המעבר מחושך לאור מעולם לא היה עמום ואכזרי יותר. מי שניצל לא ידע מה עלה בגורל אביו, אימו, אחיותיו, אחיו, דודיו וכל שארית משפחתו הענפה. בדרך לא דרך, לעיתים משמועות, לפעמים על פי עדות ראייה, גילו רבים מהניצולים - וכך גם אבי - שנותרו בודדים בעולם.

שריד ופליט היה אבי לאחר המלחמה. תשו כוחותיו למצוא נחמה בעולם מוכה זוועות ושהגאולה בו נעדרת וחסרה. לאחר המלחמה, התחנה הראשונה של חלק נכבד מהניצולים הייתה באיטליה, שם הסוכנות היהודית טיפלה ועזרה בעיקר בסיוע בסיסי הכרחי, אבל גם דאגה ללימודים באולפן לרכישת השפה העברית - כאשר היעד הבא היה עלייה לישראל. אך התלאות רדפו אותם והאונייה שבה היה אבי נעצרה על ידי הבריטים וכלל המעפילים גורשו והוגלו לקפריסין. השהייה באי שהיה בשליטת הבריטים הייתה אירוע עוצמתי בפני עצמו ורק חידדה את דרך החתחתים שעברו עד שהגיעו ארצה. לאחר כשנה במעצר, עם סיום המנדט הבריטי, השלים אבי את מסע הנדודים והגיע לישראל. כאן כבר זכה לפגוש חברים ומכרים, אך מיד גויס למלחמה המקומית - מלחמת העצמאות. כאן כבר נלחם כישראלי - מפליט הוא הפך לחייל בצבא ההגנה לישראל. הייתה בכך אמירה וגושפנקה של זהות ומרחב חיים.

אבל העצמאות האישית שלו הייתה להכיר את אמי, שושנה, ולהבעיר יחד איתה את אותו "אוד עשן" ולהמירו ל"עמוד אש" בוער ולהקים משפחה רחבה חדשה עם שלושה צאצאים שנושאים את לפיד המשפחה.

לזכרם של סבא מנדל (נחום), סבתא גיטל (טובה) והדודות הנרייטה, לאה, שרה, ילדיהן, בעליהן וכל קרוביהם שנרצחו באכזריות בין השנים 1942-1941 ומקום קבורתם לא נודע.

דודי, אפרים רובינשטיין ז"ל, נולד בבסרביה, אוקראינה של היום. סיפורו דומה לזה של דודתי, סבי וסבתי, אך בשונה מהם, הועלה על הכתב וכך הובא לידיעתי. ביום 21.6.1941, הנאצים החלו להפציץ מהאוויר את העיר צ'רנוביץ שבה אפרים התגורר עם הוריו ואחיו הבכור. טרם כיבוש העיר, אחיו הבכור עזב מזרחה לכיוון רוסיה, אולם נפטר בתוך כשנה.

הנאצים כבשו את העיר ב־3.7.1941, מיד הם שרפו את בית הכנסת המרכזי, הוציאו להורג את רבני העיר, והחלו לחטוף יהודים מבתיהם ומהרחוב - חלקם נורו וחלקם נשלחו לעבודות פרך. הייתה תחושה של אנרכיה ביחס ליהודים - החיילים הנאצים בזזו, הציתו, לעגו, הרגו ואנסו כעניין שבשגרה. באחד הימים תפסו גם את אפרים ושלחו אותו לעבוד כסבל במחסן הרכבת. מי שלא עבד בקצב שהשביע את רצון הנאצים, נורה למוות.

השליטה באזור הייתה של רומניה ששיתפה פעולה עם הנאצים ויישמה את מדיניותם. יהודי העיר הועברו לחיות בגטו, ונאלצו להצטופף מספר משפחות יחד בכל דירה. כעבור זמן קצר, הוחלט על גירוש היהודים לטרנסניסטריה - שטח פתוח בין הנהרות דניסטר ובוג. רק מי שהחזיק באישור מיוחד הורשה להישאר, ולכן החל מסחר באישורים מזויפים. אלא שמי שהציג אישור מזויף, נורה למוות.

 אפרים רובינשטיין

***

הגירוש לטרנסניסטריה בוצע לפי תוכנית סדורה: בכל יום, נאספו דיירי רחוב מסוים של הגטו בתחנת הרכבת, לכל אחד הותר להביא מזוודה אחת בלבד. הם נדחסו לתוך קרון בקר, והועברו בצפיפות אדירה לטרנסניסטריה. הסתבר בהמשך, שיהודי הכפרים הסמוכים הועברו ברגל, בצעדה שבה רבים מהם נרצחו. לאחר שהרכבת הגיעה לנהר הדניסטר, בלילה חשוך ובגשם שוטף, הם הובלו למעבורת בדרך תלולה, שבה מרבית רכושם אבד. כשהגיעו לנהר, נפרדו ממסמכי הזיהוי שלהם שנשרפו כחלק מאובדן האישיות שהנאצים יזמו, ועלו למעבורת שהעבירה אותם לגדה השנייה.

בצד השני של הנהר נאלצו להסתדר בשטח הפתוח, ונדחקו על ידי נציגי השלטון הרומני מזרחה. יהודים רבים מצאו את מותם שם. אפרים והוריו, הצליחו לחמוק מהרומנים ולמצוא מקום בגטו מוגילב-פודולסק, אצל משפחה אחרת עימה חלקו דירה הרוסה. בחורף סבלו מקור קשה וללא עצי הסקה, התנאים הפכו בלתי אפשריים. מגפות התפשטו ורבים נפטרו. בכל יום גופות רבות פונו במריצות אל בית הקברות. גם אפרים ואימו חלו, אך שרדו. אפרים ואביו נשלחו לעבוד במפעל יציקה שייצר פסי רכבת. בשלוש השנים הבאות, היהודים במקום עברו מלחמת הישרדות קשה - הרס של הבתים שבהם התגוררו, רעב, מגפות, קור, עבודת פרך, ורדיפה בלתי פוסקת על ידי החיילים הנאצים והרומנים והשוטרים האוקראינים. מדי פעם, היו פשיטות שבהן גברים צעירים נתפסו ונשלחו לעבוד בהקמת גשר מעל נהר הבוג - איש לא חזר מעבודה זו. אפרים נתפס באחת הפשיטות האלה, אולם אביו הצליח לשחרר אותו ולהשיבו למשפחה. בפשיטה אחרת, חייל רומני הציל אותו והעביר אותו למקום בטוח.

***

באביב 1944 הצבא הנאצי החל לסגת. זו הייתה תקופה מסוכנת מאוד בה הנאצים הפכו לפרועים ואלימים יותר. ב־19.3.1944, הצבא הרוסי שחרר את האזור מהשלטון הנאצי. התברר שהרוסים חיסלו יחידת SS שנשלחה כדי להשמיד את היהודים שנותרו בחיים, לפני שהנאצים משלימים את עזיבת טרנסניסטריה.

לאחר סיום המלחמה, אפרים הקים משפחה וחי בברית המועצות, עד שעלה לארץ בשנות ה־70 ביחד עם אשתו ובנו.

חיה פיפרברג (לימים בר-מאיר), סבתי, ואחותה חדווה לא חוו את הזוועות הגדולות ביותר שעברו על אירופה שנכבשה על ידי גרמניה הנאצית. לא היה להן מספר על היד והן לא התחבאו עם פרטיזנים. למעשה, רק ב-2000 (שנת פטירתה) יהודים שעברו מסלול חיים דומה הוכרו כניצולי שואה. אבל לא בכדי ההכרה הזו הגיעה: זהו סיפור של עקירות חוזרות ונשנות, פירוק משפחות וילדות טראומטית.

היא נולדה ב-1926 בקלן, גרמניה, לשני הורים שהיגרו מפולין, מה שגרם למשפחה להימנות על "יהודי המזרח" (אוסטיודן, שזכו לזלזול מצד הקהילה היהודית הגרמנית). ההורים העריכו את תרבות המערב, ועשו מאמצים רבים כדי להשתלב בה.

 חיה פיפרברג

עם עליית הנאצים לשלטון הדברים השתנו במהרה. כבר ב-1934 החל הקרע הראשון במשפחה: אביה של סבתי נלקח לחקירה בגסטאפו, למרות שלא היה מעורב פוליטית. הערצתו לנאורות הגרמנית הביאה לכך שהוא חזר מהחקירה מעורער ופוסט-טראומטי, מצבו הידרדר וב-1935 הוא שלח יד בנפשו. זמן לא רב לאחר מכן שאר המשפחה - סבתי, אחותה ואימן - עברו לדירה מחולקת בעיר.

ב-1938, בשל מוצאה הפולני, המשפחה נעקרה - כמו אלפי יהודים אחרים בגרמניה בסטטוס דומה - לזבונשין שבגבול פולין. השלטונות דרשו מהיהודים להגיע תוך שעות ספורות לתחנת הרכבת עם מזוודה בודדת ועד עשרה מארק לאדם. התנאים ברכבת, כמו ביעד, היו קשים בשל הצפיפות הרבה.

עבור חיה וחדווה העקירה הבאה הגיעה תוך זמן קצר, שכן בינתיים החל הפינוי של ילדים יהודים מהרייך השלישי לבריטניה, הקינדר-טרנספורט הידוע. חיה נשלחה לשם לבדה בפברואר 1939. בתחילה היא חשבה שאימה מעדיפה את חדווה על פניה, אבל למעשה הסיבה הייתה מגבלת הגיל שהציבו הבריטים (12), שיצרה צורך דוחק לשלוח אותה בהקדם האפשרי. חדווה הצטרפה אליה כמה חודשים לאחר מכן. זו הייתה הפעם האחרונה בה הן ראו את אימן, שהמשיכה מזבונשין לקזחסטן ונפטרה שם ב-1944.

סבתי לא רצתה להיות אצל משפחה אומנת (בעיקר בשל אדיקותה הדתית), ולכן נשלחה לפנימייה בלונדון, בה היו רבים ממי שהיו חבריה לכיתה עד לעקירה של 1938 - כולם פונו לבריטניה הודות למאמציו של מנהל בית הספר ד"ר אריך קליבנסקי. חדווה, לעומת זאת, דווקא רצתה אומנה ואף אומצה לפרקים, כך שרוב המלחמה שתי האחיות לא היו יחד, ושמרו על קשר במכתבים.

ב-1940, עם תחילת ההפצצות הכבדות של הנאצים הידועות כ"בליץ", הפנימייה פונתה לנורת'המפטון, וזו הייתה רק תחילתה של דרך חתחתים: הבריטים לא היו מוכנים לפן הזה במלחמה, כך שההנחיות לעורף השתנו חדשות לבקרים והילדים הפליטים עברו מיד ליד. בנוסף, כשחיה הגיעה לגיל 14 חוק חינוך חובה הבריטי כבר לא חל עליה, והיא נדרשה לצאת לעבוד. היא הלכה להכשרה חקלאית של ארגון הבונים, ולאחר מכן עבדה בחוות חקלאיות במזרח אנגליה.

במשך כל התקופה הזו היה ברור לסבתי שהיא מעוניינת לעלות לארץ ישראל. לאחר המלחמה היא הפכה לקשרית על אוניית המעפילים "אף על פי כן", ושילמה מחיר אישי כשהאונייה נתפסה ב-1947 ויושביה נשלחו למחנות בקפריסין ולאחר מכן בעתלית. באותה שנה היא שוחררה וזכתה לחיות במקום בו רצתה.

כשהייתי צעיר יותר סיפרתי בכמה הזדמנויות, ובגאווה גדולה, איך סבא שלי, מוטל (מרדכי) ניסני ז"ל, נהג לשחק איתי כדורגל כשהיה כבר בן יותר מ־70. שם, בדשא הגדול שליד הבית שלו ושל סבתא, מניה (אסתר) ז"ל, בקיבוץ מענית, היה בועט לשער שלי ומנסה להבקיע ואני, בן שבע, שמונה אולי, הייתי מאושר.

עבורי זה הסיפור המייצג את סבא שלי יותר מכול. סבא הצנום, קטן המידות, ששיחק איתי בכדור גם כשהיה כבר בעשור השמיני לחייו, שהיה הולך בכוחות עצמו לחדר האוכל בקיבוץ מדי יום, כמעט עד גיל 90 שבו נפטר (אבא שלי מדייק: "90 ו־15 יום!"). אפשר לומר שגם הסיפור שלו, ושל סבתי, בצל המלחמה ההיא, הוא סיפור "צנום וקטן" - שיש בו הרבה יותר ממה שניתן לראות.

 מוטל (מרדכי) ניסני

הם עלו ארצה יחד בשנת 1936, שלוש שנים לפני פרוץ המלחמה, ובהתחלה התחתנו בנישואים פיקטיביים כדי לקבל את אשרת הכניסה ארצה. כך הם חמקו, למעשה, מהגורל הנורא שבו פגשו כמעט כל בני המשפחות שלהם. רק בהמשך, כשעלו ארצה, התחתנו מוטל ומניה בחתונה רשמית, והביאו שלושה ילדים - רחל, חיותה וירון (אבא שלי). הם היו ממקימי קיבוץ מענית, ברמות מנשה, שבו נולדתי גם אני.

לסבתא נותרו מכל משפחתה הקרובה שני אחים, שעלו גם הם לארץ באותה עלייה; לסבא, עד כמה שאנחנו יודעים, נותרה רק משפחה של דודים רחוקים. כל השאר נספו. בדפי העד של "יד ושם" שמילא סבא, על אביו, אימו ואחיו שנרצחו, הוא כתב בפשטות, בכתב ידו - "מקום המוות: קבר אחים ברובנה". הינה שוב, עוד סיפור צנום וקטן, אבל כמה גדול וכואב הוא היה בוודאי עבור סבא שלי האהוב.

כשהתיישבתי לכתוב את הטקסט הזה שאתם קוראים כעת, ניסיתי לדלות עוד קצת פרטים על גורלן של שתי המשפחות, של סבי (ניסנהולץ אז, ניסני היום) ושל סבתי (זילברשטיין). אותם דפי עדות שמילא סבי, בכתב יד, הם בעצם המידע המוצק היחיד שמצאנו עד היום על בני המשפחות שנספו. השאר הם זיכרונות או סיפורים שסיפרו סבא וסבתא - וכאלו לא היו הרבה.

פרט שתפס את עיניי במהלך קריאת דפי העדות האלה הוא דווקא התאריך שבו סבי מילא אותם: 24 באפריל 1999. שלוש שנים לאחר מכן, כמעט "על היום", ב־20 באפריל 2002, הוא נפטר. מדהים בעיניי לחשוב שחיכה עד אז כדי לתעד את שמותיהם של בני משפחתו במאגר השמות של "יד ושם". כאילו העדיף לשאת את הסיפור שלהם איתו כמעט עד לרגע האחרון. סיפור קטן, צנום, אבל כזה שאוצר בתוכו הרבה מאוד. כמו שסבא היה, אולי.

היום, שנים רבות לאחר מכן, אנחנו מנסים פה ושם להחיות את סיפורה של המשפחה, את העבר שלא דיברו עליו הרבה. גם הטקסט הזה כאן הוא חלק מהמאמץ. אולי לא נצליח לעולם לספר את הסיפור כולו - ודאי לא להבין או לתפוס אותו - אבל עם קצת התמדה נצליח, אני מקווה, לגבש סיפור שיהיה קצת יותר מלא, קצת פחות קטן וצנום ממה שהוא היום.

אם סבא מוטל היקר ראה את החשיבות העצומה שבתיעוד המשפחה גם כשהיה בן 87, מי אנחנו שנוותר על המאמץ. אנחנו, המשפחה שלו, זו שכבר אינה קטנה וצנומה כשהייתה בשנת 1945, עם תום המלחמה הנוראית ההיא.

אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט

הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם.

וּבְיֹשֶר־לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת

כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם.

מילותיה החודרות של לאה גולדברג תמיד יזכירו לי את סיפורה של סבתא־רבתא שלי, רחל.

רחל שולמן ז"ל הייתה רק בת 18 כשאביה ירד על ברכיו והתחנן אליה שתברח, עכשיו. בעיירה בה גרו, סלנט שבליטא, כבר הבינו מה הולך לקרות, והוא ידע דבר אחד בוודאות: מי שיישאר, לא ישרוד.

 רחל שולמן (ראשונה משמאל) עם בני משפחתה

רחל סירבה. היא הייתה הבכורה לחמישה אחים, מאורסת לאהוב נעוריה, ולא הצליחה לדמיין את עצמה עוזבת את כולם מאחור. אבל בין דמעות לתחנונים, אביה הבטיח לה שהם יברחו בדרך אחרת, שהם עוד יתאחדו. זו הייתה הבטחה שהוא ידע שלא יוכל לקיים.

בסופו של דבר היא השתכנעה. הבריחה הייתה מסע ארוך ומפרך: נסיעה במרכבות סוסים, הליכה של שבועות ביערות ופחד מתמיד ממשאיות הגרמנים שחלפו בדרך. את המסע עברה רחל יחד עם אנשים הזרים לה לגמרי, כשברשותה רק השמלה שלבשה ביום הבריחה.

כשהגיעה לקולחוז ברוסיה, איכרים מקומיים קיבלו אותה אל ביתם. היא לא ידעה מילה ברוסית ולא הכירה איש, אבל דבר אחד היה לה ברור: היא לא רוצה רק לשרוד, היא רוצה לתרום בחזרה ולהיות שייכת.

יום אחד הבחינה רחל בפיסות בד מפוזרות על הרצפה. היא הצביעה עליהן, ובעלת הבית הובילה אותה אל מכונת תפירה. רחל תפרה לעצמה שמלה חדשה, ומהר מאוד הפכה לתופרת של הכפר. רחל למדה רוסית, עבדה בעבודות כפיים שלא הכירה מבית, וניסתה לתפקד בתוך הבדידות והסיטואציה החדשה, כשהדבר היחיד שמחזיק אותה הוא התקווה שבקרוב תתאחד עם משפחתה.

לאחר כשנה במסתור, התבשרה רחל כי כל משפחתה נרצחה - הגברים נורו בבית הקברות, והנשים והילדים נשרפו בבית הכנסת בזמן תפילה.

רחל נשברה. חודשים ארוכים לא תפקדה, הפסיקה להתפלל, ואיבדה אמון - בעולם ובאלוהים. אבל מתוך האבל העמוק החליטה לתרום יותר. היא הלכה ללמוד סיעוד, ובחרה להקדיש את עצמה לטיפול בפצועי המלחמה. בעולם שהתפרק סביבה, היא מצאה דרך להיות זו שמחזיקה אחרים.

בתום המלחמה חזרה לליטא. היא לא רצתה לעזוב, כל משפחתה נקברה שם. רק הרבה שנים אחר כך, כשבתה עלתה לישראל עם נכדה התינוק, אבא שלי, היא החליטה להצטרף.

סבתי שרדה את השואה לבד לגמרי ולמרות שעולמה התמוטט, היא בחרה בחיים. סבתי רחל היא הפמיניסטית הראשונה שהכרתי. היא לא הסכימה לקבל אף סיוע שהוצע לה, ותמיד הייתה מתגאה בעובדה שלא הייתה מוכנה לקבל אגורה מהגרמנים. היא חיה בכוחות עצמה, בלי להישען על אף אחד, הקימה משפחה ועבדה כל חייה. הסיפור של סבתי הוא לא רק סיפור על הישרדות. זה סיפור על אישה שבחרה, פעם אחר פעם, להמשיך לחיות.

סבתי, פנינה קלטמן, נולדה ב־1937 בצפון בוקובינה שכיום באוקראינה, למשפחת פרלמוטר. מלבד סבתי, המשפחה הייתה מורכבת מאבא ישראל, אמא סבינה, האח הגדול יונה, ושתי אחיות: חנה ויהודית.

בוקובינה נחלקת כיום בין אוקראינה לרומניה אבל בעבר הייתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. היהודים באזור דיברו גרמנית והיו יציבים כלכלית ומשכילים. כך גם משפחתה של סבתי. לדוגמה, הדוד של סבתא, מנפרד שטרן, היה דמות היסטורית מרתקת - גנרל בצבא האדום, מרגל סובייטי בארה"ב ומהפכן.

 פנינה קלטמן (מימין) ואחותה, חנה, לאחר החזרה לצ'רנוביץ'. 1945

המשפחה גרה בעיירה קטנה ליד נהר, בית לקהילה יהודית קטנה, והחזיקה בחווה שכללה גידולי שדה, פרות, תרנגולות, אווזים ומטעים. סבתא מספרת על ילדות אידיאלית וכפרית: חברויות עם חיות, שלג, פרחים, גבעות, מזחלות וסיפורי רוחות שעוברים מדור לדור.

ביוני 1941, הצבא הגרמני פלש לשטחים הסובייטיים. הרציחות ההמוניות התחילו מיד. ברגע שהנאצים הגיעו לכפר, הם לקחו את כל הגברים היהודים, בהם סבא רבא ישראל, והוציאו אותם לשדה גדול. הגברים נצטוו לחפור בור גדול ואז העמידו אותם בשורה וירו בהם בגב. סבא רבא היה בשנות ה-30 לחייו, והכדור רק פצע אותו. אחרי שנפל לבור, הנאצים החלו לגרוף עפר לתוך הקבר. הוא ניסה להזיז את העפר ולזחול החוצה, אבל לא הצליח לצאת ונקבר בחיים. שכן לא יהודי שהתחבא בקרבת מקום ראה זאת וסיפר על כך.

לאחר מכן, יצאה פקודה שקבעה שכל היהודים חייבים להתאסף. הם עמדו לעבור ל'התיישבות חדשה' מעבר לנהר הדינסטר - מה שנודע כאזור הגירוש טרנסניסטריה, חבל בו הוקמו גטאות ומחנות והפך למעשה למחנה אחד גדול. הגרמנים הצעידו אותם במשך שבועות; אלו שמעדו ונפלו הוכו או נורו, אנשים קפאו למוות או מתו מתשישות, מחלות וייאוש. סבתי וכל מי שנותר מהמשפחה היה בצעדה הזו, כולל הסבים והסבתות והדודים והדודות.

במרכז הזיכרון של סבתי מטרנסניסטריה ניצב אסם קפוא. בחורף האוקראיני של 1941, כשהטמפרטורות צנחו ל-40 מעלות מתחת לאפס, הסבים של סבתי קפאו למוות, יחד עם אחרים, בעוד הניצולים נאלצים להמתין לאביב כדי שניתן יהיה לחפור עבורם קבר.

בתוך התופת של מוות, טיפוס, קור, רעב וייאוש, שבה מפקד מחנה שיכור יכול היה להטיח תינוק אל מותו באקט של רשעות שרירותית (וזה היה גורלו של בנם של הדוד איזו ואשתו רזלה), בלטה דמותה של סבתא־רבתא, סבינה. היא נלחמה על חייהם של ילדיה בכל פירור שהשיגה בשיטוטים ליליים מסוכנים בכפרים, תוך שהיא סופגת מכות רצח שהותירו את כתפיה משותקות לצמיתות. רק בחלוף עשורים, מתוך שברי שיחות וגילויים מאוחרים, התבהר המחיר המלא: סבינה נאלצה לשאת התעללות ואונס מצד המפקד האוקראיני כדי להשאיר את ילדיה בחיים. זוהי גבורה ששנים לא הצליחו למחוק את חותמה המוסרי, גבורה שהיא נצחית.

יצאה שמועה במחנות שה'ג'וינט' הקים בית יתומים בבאלטה שבאוקראינה, ושלילדים שיצליחו להגיע לשם יהיה סיכוי להישאר בחיים. כתוצאה מייאוש מוחלט, סבתא־רבתא סבינה החליטה לשלוח את הילדים לבית היתומים לבד. המסע עבר דרך היערות הסבוכים של אוקראינה, שם הם שרדו שבועות של הליכה תוך הסתתרות מהכפריים, כשהם ניזונים מפירות יער ושותים מי נהרות.

חנה, שהייתה רק בת 12, נאלצה לתפקד כמבוגרת האחראית. הזיכרון של באלטה עצמה נותר מטושטש; סבתא זוכרת בניין עם מדרגות רבות, הפצצות גרמניות ולהבות. זהו פרק שנמחק מהזיכרון, כשהעדות המאוחרת של המשפחה מציירת תמונה של תנאים קשים בבית היתומים שהובילו את חנה להחלטה האמיצה לברוח ולחזור למחנה.

האחיות חזרו למחנה וגילו אותו נטוש, למעט יהודייה שאיבדה את שפיותה. האישה הובילה אותן אל האם, סבתא-רבתא סבינה. היא ראתה את בנותיה ממרחק, רצה לקראתן ועצרה, מתקשה להאמין שהן אכן בחיים לאחר זמן רב כל כך שבו נחשבו למתות.

עם תחילת הנסיגה הגרמנית ב-1944, הגיעו לאזור ראשוני החיילים מהצבא האדום, וביניהם רופא שנתקל בסבתא כשהיא כמעט עיוורת מדלקות עיניים. הרופא הציע פתרון של רפואה עממית - שטיפת העיניים בחלב אם. הטיפול הצליח להציל את ראייתה באופן חלקי; רק שנים מאוחר יותר, בישראל, התגלה כי אחת מעיניה ניזוקה באופן בלתי הפיך.

רגע זה סימן את תחילת המסע חזרה. המשפחה התיישבה בעיר צ'רנוביץ, בירת האזור, אצל קרובי משפחה. לחזור לכפר הן לא יכלו - השכנים האלימים התנגדו ואיימו עליהן.

הנסיגה הגרמנית הביאה איתה גיוס רוסי אגרסיבי, שבמסגרתו נחטף האח של סבתי, יונה, לחיל התותחנים של הצבא האדום, כשהוא בקושי בן 16. ב-28 במרץ 1945, שישה שבועות בלבד לפני כניעת גרמניה, הגיע המברק שבישר על היעלמותו בקרב על ברלין. צרחות הכאב של סבתא-רבתא סבינה, שהצליחה להציל אותו מכל תלאות המלחמה רק כדי לאבד אותו ברגע האחרון, הדהדו ברחוב כולו.

סבא שלי, מיכאל פרידמן, נולד בשנת 1928 בעיר מוקצ'בו (מונקץ'), אז בצ'כוסלובקיה (במלחמה הונגריה וכיום חלק מאוקראינה), היו לו שני אחים, הרמן וארנולד ושתי אחיות, לילי והלן. הוא חי בבית דתי בו התפללו והוא למד בחדר.

באחת השבתות כשהתפללו בבית הכנסת נאצים החלו להקיף את המקום. הם דרשו מהיהודים לבצע פוגרום במקום, להטיל את מימיהם על ספרי התורה ולרקוד עליהם. הוא עצמו נדרש לאסוף את כל התכשיטים וכלי הכסף והזהב לתוך מריצה ולהביא לגרמנים.

 מיכאל פרידמן

ב-1944 הוא ומשפחתו ביחד עם שאר יהודי העיר נשלחו לגטו שהוקם, שם שהו כשלושה-ארבעה שבועות עד שנשלחו בקרונות בקר לבירקנאו. הוא התכוון לפנות שמאלה ביחד עם אימו ואחיותיו אבל מישהו אמר לו לפנות ימינה ולומר שהוא בן 16 על אף שהיה בן 15. הוא נעמד על קצות האצבעות וניפח את החזה וכך עבר את הסלקציה. למחרת קיבל את המספר ואת השם A5827 (אביו קיבל את המספר העוקב).

בהמשך הועבר למחנה מונוביץ (אושוויץ III) לבית ספר לבנאות, ובהמשך למפעל "בונה".

במהלך הפצצה אווירית על אושוויץ הוא ברח עם חבר לכפר פולני שם התחבאו באסם, אך בסוף נתפסו ונשלחו בחזרה לצינוק במחנה. הם כמעט הוצאו להורג בתלייה אך בסוף עונשם "הומתק" ל-25 מלקות משוט זנב שור. החבר מת וסבי התעלף. הקאפו החביא אותו בצריף כלים למשך כחודש וטיפל בו. התברר שאביו שיחד את הקאפו.

סבי שרד בתנאים קשים עם היגיינה דלה ביותר במשך חודשים. יום לפני שחרור אושוויץ הגרמנים הוציאו אותו ביחד עם אסירים רבים ברגל לכיוון גלייביץ ומשם ברכבת פתוחה לבוכנוולד ובהמשך לצעדת מוות. כחודש צעדו לכיוון היער השחור. חבר ילדות שצעד איתו התמוטט ונורה. סבי סיפר כי ראה מעיין מעופש ובו מים ירוקים, הוא טבל את הכובע נגוע הכינים שלו ושתה מהמים. אחרים שקפצו למים נורו מיד, סבי התחבא בין הגופות עד שהשיירה המשיכה.

הוא ובחור נוסף הלכו לחפש אוכל וברכבת שרופה מצאו קצת אוכל ומדים צבאיים. בשלב הזה הוא היה בתת תזונה ובמשקל של כ-30 קילו. הוא התגלגל בדרכים שונות להונגריה, לצ'כיה ועד למחנה לפליטי המלחמה במינכן. מסעותיו נמשכו עד שלבסוף עלה לארץ באונייה ב-1948 והתגייס לצבא. על אף הזוועות שעבר, סבי היה אדם שמח ובעל הומור.

סבתי, מרים שטיינמץ, לימים ויסברג, מעולם לא הייתה באמת נערה. בגיל 14 היא כבר הייתה במנוסה על חייה, לבד, בלי הורים, בלי אחים. המלחמה אילצה אותה להתבגר בין רגע.

היא נולדה בשנת 1928 בביצ'קב, עיירה קטנה בחבל הקרפטים שהשתייכה אז לצ’כוסלובקיה וכיום לאוקראינה. אביה, יעקב, ניהל חנות מכולת ונהג לספר שהיו לו "מחירים ליהודים ומחירים לגויים". מרים הייתה הבכורה. אחריה נולדו עוד שבעה אחים ואחיות. "היינו משחקים בחצר, עם האווזים, או ליד הנהר", סיפרה לנו - הנכדים - כשפתחה חלון קטן אל הילדות שנגדעה. היא הייתה ילדה שובבה, טום-בוי במושגים של היום, אבל ככל שהתבגרה אהבה יותר ויותר לצלול לעולם הדמיון של הספרים.

 מרים שטיינמץ / עיבוד: AI

עם פרוץ המלחמה סופח האזור להונגריה. ברגע מסוים, כשהוריה הבינו את מה שרבים סביבם עדיין סירבו להבין, הם החליטו לשלוח את מרים לבודפשט, אל קרובי משפחה. שם, קיוו, יהיו לה סיכויים טובים יותר. היא הייתה, כאמור, רק בת 14. יחד עם קרובת משפחה מביצ'קב שהתלוותה אליה לבודפשט, השתיים עבדו בתפירה בעיר הגדולה.

הגעגועים למשפחה שהשאירה מאחור, היו עבורה קשים מנשוא. יום אחד מרים עלתה על רכבת מבודפשט לביצ’קב כדי לחגוג פסח עם המשפחה. אביה, שכבר הבין היטב את חומרת המצב, קיבל אותה בפנים חתומות. "למה חזרת?" אמר. "אין לך מה להיות פה". היא חזרה לבודפשט. אלה היו המילים האחרונות ששמעה ממנו.

מכל שמונת אחיה ואחיותיה, רק לאה, האחות שנולדה אחריה, שרדה - אחרי שעברה דרך אושוויץ וצעדת המוות. ההורים נספו וכך כמעט כל קרובי משפחתה.

המראה של מרים היה בגדר חבל הצלה. סבתי הייתה בלונדינית בעלת צמות זהובות ועיניים כחולות, ושוב ושוב ההונגרים והנאצים היו משוכנעים שהיא לא יכולה להיות יהודייה. "הם היו בטוחים שאני מתחפשת ליהודייה", סיפרה. "כשהייתי עונדת את הטלאי הצהוב, הם היו אומרים לי - 'ילדה, את חושבת שזה תכשיט להתגנדר בו?'"

בבודפשט מרים הצטרפה למחתרת של אחת מתנועות הנוער, ודרכה הוברחה לבסוף מעבר לגבול, לרומניה. משם, בהפלגה דרך הים השחור, הגיעה לארץ ישראל. זו הייתה שנת 1946.

אחרי שיבוץ ראשוני בקיבוץ בית אלפא, שבו לא מצאה את מקומה, ביקשה להגיע לקרובי משפחה רחוקים בנתניה - משפחת דסקל, שהייתה להם מלטשת יהלומים. שם למדה מרים את מלאכת הליטוש, ושם הכירה את סבי, פליקס ויסברג, שהגיע לישראל מבלגיה כמה שנים קודם לכן ועבד גם הוא במלטשה.

מרים הייתה תמיד אחראית, רצינית ומסודרת. פליקס היה ההפך הגמור - שטותניק, איש של אנשים שאהב להצחיק אותנו הנכדים ו"להציק" לסבתא. הניגודיות הזו דווקא חיברה ביניהם. פליקס היה המשענת שחיפשה. הם נישאו כשהייתה רק בת 19; נישואים שנתנו למרים תחושת בית ועוגן. על חסרונה של משפחה רחבה פיצו חברים רבים ושכנים בנתניה - ניצולים ללא משפחות שתמכו זה בזה, ובנו יחד את מה שהמלחמה הרסה. "אני עוד זוכרת את השכנה מתחתינו שלימדה את אמא לבשל ולאפות", סיפרה לאחרונה דודתי, מרגלית. "היה מאוד חשוב לה לשמור על קשר עם שלושת הדודים שלה ששרדו את המלחמה והגיעו לארץ; ועם אחותה לאה".

את הסביבה הדתית שממנה הגיעה השאירה מרים מאחור. כמי שכמעט כל משפחתה נספתה, לא הצליחה להרגיש את אלוהים. היא אהבה ללבוש בגדים קצרים ומשוחררים ובגדי ים ונהגה לצאת לשחייה בים (ובהמשך בבריכה) מדי יום.

מרים אהבה את השפה העברית. היא השתדלה שלא לבלבל בין כתיב היידיש לעברית והייתה אומרת: "בגלל היידיש אני עושה שגיאות בעברית". היא דיברה שלל שפות: צ'כית, הונגרית, רומנית, אנגלית ואפילו צרפתית שלמדה בשלב מאוחר של חייה.

אנחנו הנכדים זוכרים אותה כאישה חכמה, פמיניסטית, ספורטאית ופרקטית, מי שתמיד הציבה את משפחתה במקום הראשון. מאז הגיעה לישראל ועד מותה בשנת 2013, הייתה גאה לגור במדינה שבה ראתה בית אמיתי, ושבה חשה תמיד מוגנת.