ללא דרמות, ללא מהפכות. רק עוד מאותו שינוי

לפחות במובן אחד, התקציב החדש לא נושא בחובו מהפכות גדולות. הוא לא מקטין דרמטית, או מגדיל דרמטית, את הוצאות המדינה. אחרי קצת חשבונאות יצירתית, האוצר מצא דרך להגדיל את הוצאות המדינה, כך שיעמדו בשנה הבאה על כ-452.5 מיליארד שקל. כשמודדים אותן ביחס לתוצר, שגם הוא גדל, הוצאות הממשלה נשארו פחות או יותר אותו דבר. כל זה נכון במבט מלמעלה, כמובן. מתוך התקציב עצמו, יש מי שקיבלו יותר הפעם (כמו משרד הבריאות), ומי שנאלצו לספוג קיצוץ רוחבי.

אם כבר מחפשים דרמה, אפשר למצוא אותה בחוק ההסדרים המסיבי שעבר לצד התקציב, ובחלק מהרפורמות שהוא כולל. שתיים מהבולטות שבהן הן העלאת גיל הפרישה לנשים, וביטול אגרות החוב הייעודיות.

אם רוצים, אפשר למצוא בין שתי הרפורמות האלה קו מקשר: הן מעבירות עוד נתח מהחיים הכלכליים של אזרחי ישראל, ובמיוחד אזרחיות ישראל, לידי השווקים. עוד שנים של הכנסה התלויה בשוק העבודה, עוד נתח נכבד מהפנסיה שיזרום אל שוק ההון במקום שיזרום אל שוק ההון במקום לאגרות חוב של הממשלה. האם גם הסיכונים של שוק ההון מתגלגלים על החוסכים? התשובה לשאלה הזאת תלויה במידת האמון בכך שההפסדים, שעלולים עוד להגיע, אכן יכוסו בשנות משבר.

אלה שינויים דרמטיים כשלעצמם, אבל צריך להודות שההיגיון שמושל בהם מלווה את כלכלת ישראל כבר שנים ארוכות. אפשר לחזור להעלאת גיל הפרישה ב-2004, לרפורמה באג"ח המיועדות של שר האוצר נתניהו בשנת 2003, לרפורמה בפנסיה בשנת 1995, או לתוכנית הייצוב של 1985. בסופו של דבר, הרפורמות הנוכחיות - שמשרד האוצר מנסה לקדם מזה זמן - ממשיכות את אותו קו שבו הולכת מדינת ישראל כבר עשורים, לטוב ולרע. שמירה על גירעון נמוך ותוואי חוב יורד, יותר ליברליזציה, יותר משקל לשוק, יותר פיננסים, וגם יותר פתיחה לעולם.

זה קו שממשלה אחרי ממשלה נקטה בו, גם אם בעשור החולף אפשר היה אולי לזהות שינוי כיוון מסוים. כך שאם יש ברפורמות האלה שינוי, זהו עוד מאותו השינוי.