6 הערות על האופן בו תנועת "הצדק החברתי" שיתקה את השיח הציבורי

1

בחודש יוני האחרון פירסם הסאטיריקן הפוליטי, המחזאי, העיתונאי והסופר האירי אנדרו דויל את ספרו "הפוריטנים החדשים: איך הדת של הצדק החברתי כבשה את העולם המערבי".

דויל, 44, גדל בבית קתולי באירלנד, דוקטור לשירת רנסאנס מאוניברסיטת אוקספורד, הומוסקסואל מוצהר, ועל פי עדותו ליברל, מצביע לייבור מאז ומעולם, ותומך נלהב בזכויות אדם ולהט"ב וחופש הביטוי. לדבריו, הספר נכתב בעקבות ויכוח עם חבר שכינה אותו "בן־*ונה נאצי" כשהתברר לו שדויל הצביע בעד הברקזיט.

● 7 הערות על הסרט שהדיח את ורטיגו והאזרח קיין מהתואר "הסרט הטוב בתולדות הקולנוע"
● 6 הערות על שיתוף הפעולה החדש בין יאיוי קוסמה ולואי ויטון
● 6 הערות על השפעת המוזיקה על המוח שלנו

בעקבות הוויכוח, נותק הקשר עם החבר. דויל שאל את עצמו כיצד ייתכן שחבר שמכיר את עמדותיו מסוגל לכנות אותו כך ואף לנתק עמו קשר. הוא החליט ללמוד את הנושא, ובנה תיאוריה שלמה על מה שהוא מכנה "דת הצדק החברתי", אשר באופן אגרסיבי ואף האלים לטענתו, מנסה להטמיע את ערכיה בציבור. "לא ניתן לנהל חברה קוהרנטית כאשר את החוקים קובעים הקיצוניים", קובע דויל בספרו.

2

דויל טוען שאת תנועת "הצדק החברתי" של "הפוריטנים החדשים" הכי יעיל להבין בעצם כדת חדשה: היא שואפת לטהרנות מוסרית, היא אינה סובלת שום צורה של התנגדות או סטייה מהדרך שהיא מכתיבה ולדיסציפלינות שלה יש שפה ופרקטיקות ייחודיות והחלטיות, שתפקידן לעקור מהשורש "חוטאים", במה שהפך להיות בעצם "תרבות הביטול". מהכוחנות הזו היא שואבת את ההשפעה על הממסד.

דויל מבקר גם את התפיסה הפוסט־מודרנית לפיה צנזורה על יצירות אמנות היא הכרח להבטחת צדק חברתי, תחת ההנחה שהבנת המציאות שלנו היא נגזרת של שפה.

 שער המוסף

3

הספר של דויל עתיר דוגמאות שמשוות את תנועת "הצדק החברתי" למקארתיזם ול"ציד המכשפות בסיילם", שהתרחש בארה"ב בשנת 1692. בין הדוגמאות, מביא דויל את סיפורה של הסופרת גיי'.קיי. רולינג, שהפכה מליברלית פמיניסטית אהודה לאויבת הטרנסג'נדרים, המוקעת ברשתות החברתיות כטרנסופובית, כי טענה שאינה מעוניינת לקיים יחסים עם גבר המגדיר עצמו כאישה. כמו כן מביא דויל את הביקורות הקשות שספג הקומיקאי דייב שאפל מקהילת הטרנסים ומקהילת היהודים, לאחר שהתבדח בנושאים הקשורים אליהם, לצד ריד הייסטינגס, מנכ"ל נטפליקס, שניסה להגן על חופש הביטוי של שאפל, אך נאלץ להתנצל כשנתקל בתגובת הנגד כלפיו.

4

אבל הביקורת הגדולה ביותר של דויל היא שתנועת "הצדק החברתי" מהווה למעשה "עלה תאנה בורגני שמטרתו לעוות את המציאות של אי השוויון הכלכלי". "הכניעה" של בעלי הכח לז'רגון, לצנזורה ולתרבות הביטול, מאפשרת להם להסיט את מוקד הדיון להיבטים המגדריים, הגזעיים והמיניים במקום להיבטים הכלכליים. כפי שמנסח זאת דויל: "הפוריטנים החדשים עיוותו את המטרות הסוציאליסטיות המסורתיות של הטיפול באי השוויון הכלכלי והחלוקה המחודשת של העושר, והפכו אותן לאובססיה ממוקדת גזע, מגדר ומיניות, זאת למרות שכל הנתונים האמיתיים מראים שפריבילגיה מקורה בכסף, מעמד, ירושה ונפוטיזם ולא בכל הנ"ל".

5

גם העונה השנייה של הסדרה "הלוטוס הלבן" שהסתיימה לאחרונה וזכתה להצלחה, הכילה ביקורת על תרבות הפוליטיקלי קורקט (או ה-"Wok" - הביטוי שהספר משתמש בו). כך למשל, כוללת העלילה את הדמות אלבי, דור שלישי לממון רב, שיודע לדבר "פמיניסטית" שוטפת מול נשים אך אינו מבין דבר בחיים עצמם, וכן את דמותה של הארפר, עו"ד שמטפלת בהטרדות מיניות במקום העבודה, ומוצאת את עצמה נמשכת לחבר של בעלה, שמטריד אותה מינית לכל אורך הסדרה.

הדמויות היחידות שמסיימות את הסדרה במקום טוב יותר מזה שהתחילו בו, הן אלו שאימצו את הכשלים האנושיים המובנים במערכות יחסים, בחיפוש אחר זהות מינית ובפערים מעמדיים.

6

אביו של מייק וייט, יוצר הלוטוס הלבן, הוא כומר אוונגליסטי לשעבר, שעבר טיפולי המרה במהלך נישואיו, יצא מהארון, הפך לסופר ודובר נלהב למען זכויות הקהילה,
ואף התחתן בחתונה הגאה הפורמלית הראשונה בקליפורניה ב־2008, אחרי פסיקת בית המשפט בעניין.

נראה שהביקורת המשמעותית ביותר על תנועת "הצדק החברתי", מגיעה דווקא מאינדיבידואלים כמו מייק וייט ואנדרו דויל, שלכאורה, על פי סיפורם האישי, היו אמורים להיות דווקא מנציגיה הבולטים. ההיסטוריה האישית שלהם מאפשרת להם נקודת מבט טובה יותר על שני הצדדים בוויכוח, ושניהם משלבים בביקורת שלהם אמפתיה ונדיבות כלפי הרגשות של הצד השני. בעתיד, אולי דווקא ביקורות מהסוג הזה עשויות להתוות דרך אמצעית, אנושית יותר, למציאת עמק השווה.

קריקטורה שבועית 

 איור: גיל ג'יבלי