הבניין פורץ הדרך שנראה כמו ערימת קוביות לגו

דייוויד שריבמן הוא עיתונאי, סופר ומרצה בבית הספר "מקס בל" למדיניות חברתית באוניברסיטת מקגיל במונטריאול 

זו הייתה תקופה מיוחדת מבחינת קנדה ומונטריאול. ב־1967, רבבות נהרו מכל העולם אל העיר לרגל תערוכת "אקספו 67". החגיגה ציינה 100 שנים לעצמאותה של המדינה ולביסוסה של העיר כאחד המרכזים הקוסמופוליטיים של העולם. זה היה רגע של התרגשות, גאווה, חדשנות ואחדות.

האחדות התגלתה כזמנית. תוך זמן קצר העיר נלכדה בוויכוח סביב זכויותיהם של דוברי הצרפתית בה והבדלנות של קוויבק, הפרובינציה השנייה בגודלה בקנדה. חיש מהר דעכו גם ההתרגשות והגאווה, ונעלמו עם פרוץ "משבר אוקטובר" ב־1970, אשר במהלכו הארגון הבדלני־הקיצוני "החזית לשחרור קוויבק" רצח שר וחטף דיפלומט בריטי בקנדה, מה שהוביל תושבים ועסקים רבים לעקור ממונטריאול לטורונטו.

354 יחידות הדיור המרכיבות את הפרויקט

אבל תחושת החדשנות עדיין אופפת את 354 יחידות הדיור המרכיבות את "הביטאט 67", פרויקט מגורים מהפכני שצמח מעבודת דוקטורט של סטודנט לאדריכלות מאוניברסיטת מקגיל במונטריאול, והוצג ב"אקספו 67".

למרות שכתמי מים "מקשטים" היום את קופסאות הבטון, הביטאט 67' עדיין עומד על תילו. למעשה, הוא עודנו מושך את תשומת הלב הן של תושבי הפרויקט שרואים את מונטריאול הישנה מהחלון, והן של החוקרים, המפרשים אותו כניסיון של האדריכל הישראלי־קנדי משה ספדיה למלא את החלל שהותירו במותם פרנק לויד רייט (ב־1959) ולה קורבוזיה (ב־1965).

הריק שהותירו אחריהם האדריכלים הנפילים

"מותם שיחרר אדריכלים", אמר פרנקלין טוקר, תושב מונטריאול והיסטוריון של האדריכלות מאוניברסיטת פיטסבורג. "היעדרם הותיר ריק, לתוכו ספדיה צעד".

המלכים מתו, ותוך שנתיים שני אריסטוקרטים נוספים של עולם האדריכלות, לודוויג מיס ון דר רוה וולטר גרופיוס, הלכו גם הם לעולמם. בלב תקופת המעבר החשובה הזו עמדה השאלה כיצד בוראים צורות חדשות של אדריכלות. ואכן, אף פרויקט לא היה חדשני כמו הביטאט 67', שנראה כמו אוסף של לבני לגו. או כפי שתיאר אותו ההיסטוריון הקנדי פייר ברטון: "אוסף קוביות משחק שפוזרו על ידי ילד מממלכת הענקים בספר 'גוליבר'".

● מה גורם ל"נשים קטנות" להיות קלאסיקה בת 155 שנים?
● יצירת האמנות ההולנדית המפורסמת מכולן שזכתה לתהילת עולם בזכות להיט קולנועי
● "בלואו־אפ": הצד האפל של שנות ה־60 העליזות בלונדון

עיצוב הפנים של הדירות

מודולים במשקל 70 טונות נבנו מראש, והועברו למקומם על ידי מנופים שנבנו במיוחד לשם כך. חברת "פריג'ידר" ייצרה בהזמנה מיוחדת מטבחים שכללו מדיח כלים, וכמה חברות קנדיות ייצרו חדרי אמבטיה עשויים פיברגלאס.

"הייתי מודע לכך שהייתי מהפכן", אמר ספדיה, האחראי בין השאר לתכנון מוזיאון "יד ושם" (2005), "נתב"ג 2000" ומשרדי מכון השלום בוושינגטון (2011), בראיון שערכתי איתו ב־2016. "ידעתי שזו דרך חדשה לעשות דברים".

קריסת החלום על דיור ציבורי

בשנות השישים ספדיה חשב שהפרברים נרקבים, הדיור הציבורי אינו הומני והבתים המשפחתיים נמצאים בסכנת הכחדה, ואף על פי כן הוא שילב בפרויקט מאפיינים של כל אלה. לקח כמה שנים עד שהביטאט 67' התפתח מפביליון (מבנה זמני בתערוכה) לשכונת מגורים. כיום רבים מהאלמנטים שספדיה שילב בפרויקט הבטון הזה מוערכים מאוד.

ב־56 שנות קיומו, הביטאט 67' - שזכה לשם הזה בגלל שמשמעות המילה זהה באנגלית ובצרפתית - סבל מקשיים פיננסיים ובעיות עובש. נוסף על אלה, החלום על דיור משולב של משפחות בעלות רמות הכנסה שונות, קרס.

כשהפרויקט הושק, אנשים רבים שנאו אותו כי הוא נראה להם כבד ואפלולי. האתוס של ספדיה, "גינה לכל אדם", נשמע במידה רבה כמו סיסמת הקמפיין של נשיא ארצות הברית ה־31 הרברט הובר, "עוף בכל סיר". כולם זוכרים מה בסוף קרה לחזון הכלכלי של הובר: חודשים ספורים אחרי כניסתו לתפקידו ב־1929, וול סטריט קרסה. וכמובן לא ניתן היה להתכחש לעובדה שהביטאט 67' היה רגיש למזג האוויר הקשוח במונטריאול.

המבנה עדיין מעורר התרגשות

כחצי מאה אחרי בנייתו, יש עדיין חללים ריקים עצומים בתוך השרשרת הרפויה של יחידות הדיור, ומעברים עילים שיוצרים תחושה של מרחב פתוח. הביטאט 67', שדומה לציור קוביסטי יותר מכל דבר אחר, הוא אולי פרויקט הבטון היחיד בעולם שנראה כאילו הוא ממריא אל על. הוא עדיין מעורר התרגשות, מעצם היותו כה ניסיוני.

ביחידת פנטהאוז ששופצה ונמכרה לפני כמה שנים, תמורת מעט יותר ממיליון דולר, יש שתי מרפסות (אחת עם סאונה), שני חלונות תקרה וגרם מדרגות לולייני. ובעוד שפרנקלין טוקר, ההיסטוריון של האדריכלות ממונטריאול תיאר את עיצוב הפנים של הדירות כ"בלתי מיוחד באופן ראוי לציון", היום הרצפות הטבעיות עדיין נוצצות וגופי התאורה בצורת טיפה עדיין תלויים על רבות מהתקרות בפרויקט. הביטאט 67', על כל יחידות הדיור שלו, נותר פרויקט יוצא דופן במונטריאול.

כבר כמה דורות שהפרויקט הזה מרתק את תושבי העיר. בנו של ספדיה, אורן, מחזאי ותסריטאי כיום, התבגר בהביטאט 67'. כנער, הוא עבד במקום כמחלק עיתונים. בגלל שהמעליות בבניין בן 12 הקומות עצרו רק בקומות 1, 2, 5, 6, 9 ו־‏10, הוא נאלץ לחלק את העיתונים בצורה מעט מוזרה: או להפיל אותם ארבע קומות למטה או לזרוק אותם שלוש קומות כלפי מעלה.