יצירת האמנות ההולנדית המפורסמת מכולן שזכתה לתהילת עולם בזכות להיט קולנועי

ג'ונתן  לופז הוא מבקר האמנות והספרים של וול סטריט ג'ורנל 

הדרך בה נערה הולנדית יפהפייה מפנה את ראשה ומשליכה את מבטה על פני החדר - יכולה למוסס גם לב מאבן. הסגנון שלה - היא תמיד חובשת טורבן בצבעי צהוב וכחול ותמיד עונדת את עגיל הפנינה המאפיין אותה - רומז על עולם של אפשרויות מענגות, ממנו יכולים לפרוח החלומות בהקיץ הרומנטיים ביותר.

יצירת המופת של האמנות ההולנדית

זה האפקט הקסום שיוצרה, יאן ורמיר (1632-1675), התכוון וודאי להעביר ב"נערה עם עגיל פנינה", כשצייר אותה לפני 375 שנה בסדנה שלו בעיר ההולנדית דלפט. את יצירת המופת של האמנות ההולנדית ניתן היה לראות במוזיאון "אוסף פריק" במנהטן, שם הוצגה לפני קרוב לשני עשורים, כחלק מתערוכה נודדת של ציורים יוצאי דופן, ביניהם עבודות של רמברנדט, קרל פבריציוס ופרנס הלס - שהושאלו מה"מאוריצהאוס", מוזיאון לאמנות בהאג, בזמן שעבר שיפוץ והרחבה.

● "המתרחצות הגדולות" של סזאן: אחד הציורים החשובים באמנות המודרנית 
● הציור שסימן את אחת מפריצות הדרך החשובות באמנות במאה ה-20
● הציור שבישר את מותו של ואן גוך

"נערה עם עגיל פנינה" היא היצירה המפורסמת והפופולרית ביותר של ורמיר: היא הונצחה בפוסטרים, בעטיפות ספרים ובמזכרות ממוזיאונים; היא אפילו העניקה השראה לסרט בכיכובה של סקרלט ג'והנסון.

הפרטים שורמיר הקדיש להם תשומת לב

אך אנשים רבים לא מעריכים גורם מכריע שנמצא בבסיס המשיכה של הציור: הדימוי המוכר הזה אינו דיוקן (דמיון דוקומנטרי של אישה מסוימת), אלא סוג אחר של ז'אנר, המוכר באמנות הולנדית בשם "טרוני" (tronie). המונח הזה מתייחס לכל הדיוקנאות שצוירו בתקריב, בדרך כלל של דמויות טיפוסיות מובחנות, כמו הדייג העליז, המשרתת העסיסית, וכן לפרצופים המציגים רגש חזק. רמברנדט ויאן ליוונס ציירו ציורים כאלה. האמן הפלמי מיכאל סווירטס (1618-1664) התמחה בתמונות טרוני של גברים ונשים צעירים וצעירות עם מבטים הצופים למרחק, מוצבים על רקע כהה. בהינתן ש"נערה עם עגיל פנינה" צויר באופן דומה, ייתכן שורמיר הכיר את עבודתו של סווירטס, שכן הוא חי תקופה מסוימת באמסטרדם.

באנגלית המונח המקובל לציורים כאלה הוא מחקר דמות, אבל בטרוני טוב תמצאו יותר מאישיות גרידא. "נערה עם עגיל פנינה" כולל רמזים קלים של הבעה, תנוחה ולבוש, המסמנים מצב או סיפור רקע הקשור לדמות המסתורית המתוארת בציור.

ורמיר הקדיש תשומת לב מיוחדת לפרטים: השפתיים המפושקות מעט והעיניים הגדולות והלחלוחיות. הוא הצליח להעביר כל ניואנס של אור בנגיעות מכחול קטנות - לחישה ורודה מרומזת המגדירה את הפינה הרכה של הפה, נגיעה של לבן המתארת את הלחות. הגיבורה שלנו לובשת בגדים כל כך פנטסטיים, שאפשר לתהות אם מדובר בשחקנית המתכוננת לתפקידה על הבמה או אולי נערה חולמנית המתלבשת להנאתה או להנאתו של מעריץ כלשהו.

אוצר מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק וולטר לידטקה תיאר את ציור הטרוני של ורמיר כ"מעין תיאטרון של אמנים שבו כמעט כל דמות נראית אמיתית". דוגמאות אחרות ליצירות מסוג זה שצייר ורמיר: "נערה עם כובע אדום" (1665/1666) ו"נערה עם חליל" (כנראה 1665/1670), תמונה שייחוסה לורמיר הוטל בספק בשנים האחרונות - שתיהן מאוסף הגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון.

הבחירה של ורמיר לביים את מושאי ציוריו

כקבוצה, הציורים האלה יוצרים אפקט דומה לזה של סדרת הצילומים בשחור לבן "תצלומי סטילס קולנועיים" (1977-1980), של הצלמת האמריקאית סינדי שרמן.

האמנית משתמשת בדימויים קולנועיים כדי להציג את דיוקנה במגוון תחפושות: חתלתולה פתיינית הוליוודית, נוודית בודדת, נערה בעיר הגדולה בתחילת הקריירה, וכן הלאה.

בעוד שרמן, אמנית פוסט־מודרנית, עוסקת בזהות אישית, הבחירה של ורמיר להשתמש באביזרים שונים ולביים את מושאי ציוריו כמו בתיאטרון, מהדהדת רעיון שרווח בתקופתו: כל העולם הוא במה, וכל הגברים והנשים הם שחקנים.

התענוגות הארציים בציור ההולנדי

התענוגות הארציים של החיים נקראים באמנות בשם הלטיני ואניטס (vanitas). בתור הזהב של הציור הולנדי ישנם מוטיבים רבים של ואניטס, למשל המעדנים המוצגים על שולחן או במזווה, רגע לפני שהם נרקבים, שצייר ווילם קלף, או האצילים המסיירים בגנים מפוארים, שצייר האמן ההולנדי דויד וינקבונס, חלוץ קטגוריית הציור המכונה "סעודת אצילים" (fête galantes). קטגוריה זו הגיעה לשיא התפתחותה בצרפת במאה ה־18, והיא באה לידי ביטוי ביצירותיו של הצייר הצרפתי ז'אן־אנטואן ואטו.

אנו, חוקרי האמנות, שנוטים להיות אנשים מעט קודרים, מתמקדים לרוב בהיבט המוסרני של נושא הואניטס. אנו סבורים כי תענוגות ארציים הם חולפים ולכן בעלי משמעות מועטה, והצלת הנפש הוא מה שבאמת חשוב. זה אכן סנטימנט ראוי להערכה מבחינות רבות, אבל לא נראה שזה מה ש"נערה עם עגיל פנינה" או האמנות של קאלף או וינקבונס שואפת להציג.

לעתים קרובות אנו סבורים שהאנשים במאות הקודמות היו הרבה יותר מרובעים בהשוואה אלינו בכל הנוגע למין ומוסריות, אלא שהצד השני של המטבע בואניטס הוא הרבה יותר נועז - הדחף "ללכוד את הרגע", שתואר על ידי המשורר האנגלי אנדרו מארוול, כשכתב לפילגש הביישנית שלו: "לו רק היה לנו מספיק זמן, ועולם / הביישנות הזו, גבירתי הייתה מתאימה לכולם". או במלים יותר בוטות, אנחנו לא נעשים צעירים יותר, גברת, אז הבה נקפוץ אל המיטה.

הרגע הקצרצר שהתקבע בקסם המכחול

ורמיר והנערה הצעירה עם עגיל הפנינה שהייתה המודל שלו - אולי הבת שלו, אולי משרתת, אולי מודלית מקצועית - מתה מזמן, ובכל זאת העקבות של שניהם נותרו כדי שנוכל להביט בהם.

בתיאטרון הייצוגים של ורמיר, אור, אהבה ויופי משתלבים ברגע קצרצר שהתקבע בקסם מכחול הצייר. זה הניצחון הגדול של האמנות.