זו הדמות האמיתית ששימשה השראה לגיבור הספר "רובינזון קרוזו"

סטפן בק הוא סופר אמריקאי הכותב מאמרים בין השאר ל"וול סטריט ג'ורנל", "דיילי ביסט" ו"ניו אטלנטיס"

בימינו, כל מי ששורד תלאות כמו אלו שעבר רובינזון קרוזו יכול להרוויח משהו: חוזה לכתיבת ספר; סרט או סרט תיעודי; הצעה להוביל סבב הרצאות. חשבו על מטפס ההרים האמריקאי ארון רלסטון, שכרת את זרועו על מנת להשתחרר מסלע בקניון בלוג'ון ביוטה.

חשבו על מטפס ההרים הבריטי ג'ו סימפסון, שננטש על ידי שותפו למסע למות בהרי האנדים של פרו, אבל זחל אל מקום בטוח. חשבו על השייט האמריקאי סטיבן קלהאן, ששרד 76 ימים על רפסודה באוקיינוס האטלנטי. "אלוהים ישמור! מי זה?", הוא כתב כשהביט לראשונה במראה לאחר שהצילו אותו. "הפנים שאני רואה נראים כאילו הם יצאו מהספר "רובינזון קרוזו".

כולנו מכירים את הפנים האלה של שורד אמיתי: מזוקנות, שחומות ורזות כשלד. גם אם לא קראנו את הספר, כולנו מכירים את הסיפור המזעזע שדניאל דפו סיפר לפני כשלוש מאות שנה.

יורד הים ששימש השראה לגיבור ספר

נוטים לייחס את הספר "החיים וההרפתקאות המוזרות והמפתיעות של רובינזון קרוזו" שפורסם ב-1719 לסיפור שגולל רב החובל האנגלי וודס רוג'רס על יורד הים אלכסנדר סלקירק, שנותר לבדו באיי חואן פרננדס שבדרום האוקיינוס השקט.

למעשה, סלקירק לא ננטש ולא התרסק עם ספינתו. לבקשתו, הוא הושאר מאחור על האי, ממנו ציפה שיצילו אותו בסופו של דבר. דפו הכיר את הסיפור הזה ועוד סיפורי הרפתקאות אחרים. אבל מרכיבי הסיפור - מילים מלאות השראה וגם תוכחות - נובעים מהאמונה הפוריטנית, התובנות הפסיכולוגיות והגאונות של דפו.

● מה הופך את "קזבלנקה" לאחת הקלאסיקות הגדולות של הקולנוע האמריקאי?
● הרומן על הפאשיזם באיטליה שנכתב לפני כשמונים שנה עדיין רלוונטי לימינו
● האטרקציה האדריכלית של מילאנו שמושכת אליה המוני אנשים מדי יום

מיהו מחבר הספר

דניאל דפו עצמו ידע שינויים וכישלונות. העובדה ש"רובינזון קרוזו" הוא החולייה החסרה בין ספר איוב ומשל הבן האובד בברית החדשה מצד אחד, וההשראה לספרי עזרה עצמית של ימינו מצד שני, לא תפתיע אף אחד שמכיר את הביוגרפיה שלו.

דפו, בנו של יצרן וסוחר נרות, בזבז את יתרונותיו הפיננסיים: הוא ניסה להתעשר במהירות על ידי ייצור מור מבלוטות העכוז של חתולי זבד ואף צלל תכופות כדי למצוא אוצרות. הוא הקים עליו יריבים פוליטיים חזקים על ידי כתיבת עלונים פולמוסיים. פעם אף זכה להתייחסות מזלזלת מצד ג'ונתן סוויפט, מחבר הספר "מסעות גוליבר", שכינה אותו "הבחור הזה שהוקע בקלונו, שכחתי מה שמו".

דפו הציג את הסיפור של רובינזון קרוזו כסיפור שנכתב על ידי הגיבור. אין ספק, גימיק שיווקי חדשני ומבריק. בכך חזה דפו את הגורואים שמעבירים הרצאות ב"טד" ומייעצים למנהלי חברות.

מה שמבדיל את "רובינזון קרוזו" מספרי עצות עסקיות וספרי השראה למיניהם, חוץ מהמורכבות המבריקה של הפרוזה, הוא האמביוולנטיות שלו כלפי אמביציה והבוז שהוא רוכש ליוהרה האנושית.

אביו של קרוזו הצעיר אומר לו ש"ראוי רק לאנשים נואשים מצד אחד, או בעלי מזל ושאיפות מצד שני, לצאת להרפתקאות". תאווה לבצע, לממון, לחוויות או לידע נסתר, מובילים לאסון. האם אסון הוא תמיד דבר רע - את זה דפו משאיר לקוראים להחליט.

יחסי רובינזון וששת

ב"רובינזון קרוזו" אלוהים או "ההשגחה העליונה" הוא דמות ראשית. כשקרוזו נתקל באתגרי ההישרדות, הוא מקדיש זמן רב ממחשבותיו להצדקת הדרכים בהן האל מתייחס לבני האדם. ניתן לקרוא זאת כ"כוח עליון" אוניברסלי, כפי שעושים אנשים ההולכים למפגשים של אלכוהוליסטים אנונימיים. האדם קטן נזרק לכאן ולשם על ידי סערה או אוחז בציפורניו בסלע כלשהו בים הגדול - חסר הרצון או הכוונה משל עצמו.

דניאל דפו לא מגלה רחמים כלפי הנטייה האנושית להתמקח - בין אם זה עם אלוהים או עם העוצמה המכלה של הטבע. קרוזו מזהה את חוסר התוחלת האבסורדי של הזהב והכסף שיש באי שלו, אבל הוא מספיק ציני לשמור אותו קרוב אליו. דפו האמין שאדם מסוגל לחיות עם כל פשרה או מעשה רע כדי לקדם עצמו או להינצל. הגישה הזו נובעת מניסיונו האישי: דפו לא שלל את העבדות, ולראייה קרוזו סוחר בעבדים. העובדה הזו לא מוצגת לעולם כסיבה לסבל שההשגחה העליונה משיתה עליו. השימוש של קרוזו בבן המקום, אותו הוא מכנה בשם "ששת" גרמה למבקרים במשך שנים רבות לראות אימפריאליסט גמור.

"לא טבעתי כמו שאר המלחים בספינה שלי"

ההבחנה של דפו כי הבדידות והפחד הם מורשתו של האדם אינה חפה מסימפתיה. למרות הבוז הגלוי שלו להיבריס, הוא מכבד את האדם כיישות הפותרת בעיות, ממציאה ובונה. הוא מראה שאדם לא יכול לחיות באושר ובביטחון כל הזמן. הוא חייב לשהות במתח שבין נוחות לסכנה.

דפו מציג את האופטימיות עצמה ככישרון העל של בני האדם. כשקרוזו עורך רשימה עם כל הדברים "הטובים" ו"הרעים" שקרו לו, הוא כותב בעמודת "הדברים הטובים": "אני חי, ולא טבעתי כמו שאר המלחים בספינה שלי". לאנשים החסינים ביותר בינינו, מזכיר דפו כבר 300 ומשהו שנים, כי זה אולי כל העידוד שאנו זקוקים לו.