האטרקציה האדריכלית של מילאנו שמושכת אליה המוני אנשים מדי יום

מארק מאיירס הוא עיתונאי וסופר אמריקאי. בוול סטריט ג'ורנל הוא כותב על מוזיקה, אמנות וסלבריטאים.

ב־1879, הסופר האמריקאי מארק טוויין הפליג הביתה מאירופה עם כתב יד שכמעט היה מוכן לפרסום. הספר, שכותרתו הייתה "נווד בנכר", כלל את הגיגיו של המחבר על דרום גרמניה, האלפים הצרפתיים והשוויצריים והערים של צפון איטליה. במילאנו, כתב טוויין, בילה את רוב זמנו ב"ארקדה (מבנה עם מעברים מקורים ברצף של קשתות) או הגלריה הגדולה והיפה הזו, או איך שלא קוראים לה".

● הסרט הצרפתי על משולש אהבה סוער שכבש את העולם ושינה את פני הקולנוע
● מה הופך את הבית השקוף הזה לאחת מפסגות האדריכלות במאה ה-20?
● איזו יצירת המופת גילתה לעולם את אחד הסופרים החשובים במאה ה-20?

"בלוקים של בניינים חדשים מהסוג השאפתני ביותר, עשירים בעיטורים ומקושטים פסלים. הרחובות בין הבניינים עם גגות זכוכית בגובה רב, המדרכות חלקות ועשויות שיש, מסודרות בדוגמאות יפות", כתב טוויין. "הייתי רוצה לחיות שם כל הזמן".

פנים הגלריה: רצפת שיש וכיפת זכוכית

טוויין תיאר את גלריית ויטוריו אמנואלה השני, ארקדה מקורה בת ארבעה אגפים המתנשאת לגובה 39 מטר ובראשה תקרת זכוכית מקומרת. כ־150 שנה לאחר השלמת הבנייה, הגלריה נותרה כמעט ללא שינוי עד ימינו; אנדרטה מנצנצת לתקופת "בל אפוק" ובמה לרוכלים של מוצרי יוקרה, מסעדות, בתי קפה, אומנויות דקורטיביות והולכי רגל.

מלמעלה, נראית הגלריה כצלב לטיני, כשהארקדה הראשית, הארוכה יותר, נחצית על ידי ארקדה קצרה יותר. ארבעת האגפים נפגשים בכיכר בצורת מתומן, שבראשה כיפת זכוכית בהיקף של 39 מטר ובגובה 47 מטר מעל רצפת השיש והפסיפס הצבעונים. בכל קצה של הצלב כניסה מקושתת, גבוהה, המאפשרת תנועת הולכי רגל.

מה שמבדיל את הגלריה הזו ממבנים אחרים מקורים בזכוכית, כאלה שנבנו לפניה או אחריה, הוא הנפח הגדול שלה, העיצוב המזמין והנגיעות העיטוריות. כשנכנסים לגלריה, נדהמים מהזכוכית המקושתת בתקרה ומהחזיתות בגובה חמש קומות לאורך שתי הארקדות.

בשעות היום, המקום נשטף באור טבעי, בעוד שבלילה מנורות בצורת כדור מאירים אותו בגווני לימון צהבהבים. האומנות הדקורטיבית במקום כוללת לונטות (אלמנט אדריכלי בצורת חצי סהר, הממוקם בין הקשת לדלת) מצוירות, ציורי קיר בפסיפס, פסלים, ומגוון קישוטים אחרים.

הארמון ששימש השראה להקמת הגלריה

הרעיון להקים שוק מסחרי מחופה זכוכית נולד בפריז ב־1798 עם "פסאז' קהיר" (Passage du Caire). אחר כך נבנו ארקדת ברלינגטון בלונדון (1819), גאלרי ויויאן בפריז (1823), גאלרי רויאל סן־אובר בבריסל (1847) והפסאז' בסנט פטרסבורג (1848).

"ארמון הבדולח" בלונדון, בתכנונו של האדריכל ג'וזף פקסטון, הושלם לקראת "התערוכה הגדולה" ב־1851, התערוכה העולמית הראשונה למוצרי תעשייה. המבנה שילב בין מסגרות ברזל, בטון, וזכוכית יצוקה.

קנה המידה הגדול של ארמון הבדולח נתן השראה להיקף השאפתני של גלריית ויטוריו אמנואלה השני במילאנו.

מהרגע הראשון, הגלריה הייתה פלא אדריכלי. כ־350 טונות של ברזל צרפתי וברזל יצוק שימשו לקורות המקושתות החשופות שיצרו את הקמרון ותמכו במשקל של לוחות הזכוכית. מראה הגלריה כבד וקל בעת ובעונה אחת. הוא משלב בין תחושה דמויית מערה, כמו בבזיליקת פטרוס הקדוש ברומא, לבין קסם הבולווארד שחשים כשמתהלכים בשדרות שאנז אליזה בפריז.

תחילת בניית הפרויקט בצל מחסור במימון

מילאנו החליטה להקים חלל מסחרי גדול ב־1861, כשויטוריו אמנואלה השני הפך למלך הראשון של איטליה המאוחדת מאז המאה השישית. בתחילה ערכה העיר הגרלה כדי לגייס כספים, אבל ההכנסות היו נמוכות מדי.

בינתיים, התחרות האדריכלית נפתחה ב־1862, וג'וזפה מנגוני זכה בה ב־1863. מנגוני, שהיה אז בן 33, הגיש הצעה נועזת - להרוס את השכונה הקיימת לטובת החזון האדריכלי שלו: חלל מסחרי גדול המוגן מפני כוחות הטבע על ידי זכוכית.

ב־1864 עוד היה הפרויקט חסר מימון. העיר קיבלה סיוע פיננסי וייעוץ הנדסי מחברה בלונדון, שהתעקשה על כך שהפרויקט יושלם בתוך שנתיים. מנגוני יצא לעבודה והתקין את יסודות הגלריה במרץ 1865. הוא העסיק כ־1,000 פועלים על בסיס יומי כדי להשלים את הבנייה בזמן.

גורלו המר של אדריכל הפרויקט

כשהגלריה נפתחה בספטמבר 1867, המלך כיבד את הפתיחה בנוכחותו. שבחיו של המלך נתנו למנגוני מוטיבציה לעבוד על קשת ניצחון שתמסגר את הכניסה הראשית של הגלריה מכיוון כיכר הקתדרלה. אלא שתשע שנים אחר כך, ב־1876, הוא קיבל מעיריית מילאנו ארכה בת שנה בלבד להשלים את הקשת.

לחץ גובר, חובות אישיים וספקות עצמיים הותירו את מנגוני נואש. ב־‏30 בדצמבר 1877 - ערב לפני שהכניסה נחנכה - מנגוני טיפס על פיגומי הקשת והחליק. או שאולי זינק אל מותו.

עשרה ימים אחרי, המלך שעל שמו נקראת הגלריה מת מדלקת ריאות. כשהקשת לבסוף נחנכה בפברואר 1878, הכניסה החדשה שהשלימה את הגלריה זכתה לשבחי המבקרים והתקבלה בהתלהבות על ידי תושבי העיר ותיירים, כולל מארק טוויין.

היום, אחרי חצות, כשהמעברים בגלריה ריקים ושקטים באופן מפחיד, קל להיזכר במנגוני, שהחלל הזה בלע את חייו, ובמלך שלעולם לא זכה לחזות בפרויקט בשלמותו. בשעה מאוחרת כזו, נראית הגלריה כמו תיאטרון ריק, המחכה בסבלנות לדרמה הציבורית היומית שתחל שוב, למחרת, עם הזריחה.