הסרט הצרפתי על משולש אהבה סוער שכבש את העולם ושינה את פני הקולנוע

פיטר קואי הוא היסטוריון קולנוע אמריקאי, מחברם של 30 ספרים על קולנוע

כשפרנסואה טריפו נפטר ב־1984, בגיל 52, הוא הותיר אחריו יותר מ־20 סרטים וסרטים קצרים. בן זמנו, הבמאי ז'אן־לוק גודאר, אולי גנב ממנו את אור הזרקורים ברמה האינטלקטואלית, כפי שפיקאסו עשה לאנרי מאטיס, אלא שככל שעוברות השנים התשוקה חסרת הבושה של טריפו והיכולת הקולנועית שלו מאשרים כי מבין במאי "הגל החדש" הצרפתי (תנועה בקולנוע הצרפתי בשנות השישים), הוא הבמאי שהכי קל לאהוב את סרטיו.

הספר שדחף את טריפו לביים סרטים

"ז'יל וג'ים" היה רק סרטו העלילתי השלישי, והוא יצא לאקרנים לפני 61 שנים. הסרט היה להיט בארה"ב וסימן את תחילתו של סיפור אהבה בין טריפו לחובבי הקולנוע האמנותי שנמשך בשנות ה־60 וה־70. בין 1970 ל־1976, למשל, שלושה סרטים שלו פתחו את פסטיבל הקולנוע של ניו יורק.

● מה הופך את הבית השקוף הזה לאחת מפסגות האדריכלות במאה ה-20?
● איזו יצירת המופת גילתה לעולם את אחד הסופרים החשובים במאה ה-20?
● הציור האייקוני שנעלם במשך שנים רבות עד שהתגלה בארובה מאובקת בדרום לונדון

למרות שאהב לכתוב תסריטים, טריפו לעתים קרובות נעזר ברומנים כדי לקבל השראה. הוא התלהב מיצירתו של אנרי־פייר רושה, שהיה בן 74 כשפרסם את ספרו "ז'יל וג'ים" ב־1953. טריפו אף טען שגילוי הספר, כשהיה מבקר סרטים, בגיל 21, דחף אותו לביים סרטים. גם הספר הזה וגם הרומן השני של רושה, "שתי נערות אנגליות", שעובד גם הוא לסרט על ידי טריפו, היו אוטוביוגרפיים באופן מוצהר. הם תיארו עולם נעלם שמתחיל בתקופת "בל אפוק" (תקופה שנמשכה משלהי המאה ה-19 עד מלחמת העולם הראשונה) ונגמר כשהחולצות החומות של היטלר שרפו ספרים במינכן, גרמניה.

משולש האהבה הסוער: ז'יל, ג'ים וקתרין

הסרט מתאר את ההתפתחות והסיום של משולש אהבה סוער, הכולל סופר צרפתי בתחילת דרכו, ג'ים; חברו האוסטרי, ז'יל וקתרין, אישה שהיא כוח טבע ובתחילה מתאהבת בשניהם. ג'ים - גבוה, ביישן וסוג של דנדי - נכנע לאימפולסיביות בכל הנוגע לנשים. הוא עלול גם לזנוח אותן, ומשלם על כך מחיר. ז'יל מעדיף את החיים השקטים, מתחתן עם קתרין, ואחר כך מוכן לסבול את חולשותיה וחוסר הנאמנות שלה. הרצון הסוטה של קתרין להעניש את שני הגברים מביא לסיום טרגי.

באופייה הקפריזי, קתרין מרתקת גם את ז'יל וגם את ג'ים, ולאף אחד מהם אין את הכוח או הסמכות להכיל אותה. משוכנעת בתמימותה, קתרין מכריזה שאדם יכול באמת לאהוב רק לרגע קצרצר בחיים. החיפוש אחר הרגע הזה מניע את הסרט כולו. ג'ים וזי'ל סובלים, לפיכך, בגלל שהאישה ששניהם אוהבים סבורה שהעולם עשיר דיו ולכן היא יכולה להרשות לעצמה לבגוד כאן, שם ובכל מקום. קתרין, כפי שג'ים מודה, היא "חזון של כל הגברים, לא של גבר אחד".

בתחילת 1959, טריפו שלח את תצלומיה של השחקנית הצרפתייה ז'אן מורו לרושה. הסופר ענה מייד ואישר אותה כשחקנית שתגלם את קתרין. ארבע ימים אחרי, הלך לעולמו. מורו, שהיה לה רומן קצר עם טריפו בזמן עשיית הסרט, מטעינה את הדמות שלה במגוון רגשות, משותפות לדבר עבירה ועד תשוקה.

באחת הסצינות המוקדמות, היא מתלבשת כגבר כדי לבדר את ז'יל וג'ים, ובמידה מסוימת היא מגלמת גורל שהוא גם נשי וגם גברי, ולוקחת על עצמה את התפקיד היוזם בתקופה בה חיי נשים היו מוגבלים מאוד.

האפקט של הצילום, המוסיקה והעריכה

הרומן של אנרי־פייר רושה בנוי ממשפטים קצרים ומפוסלים היטב. טריפו מתאים לזה תסריט בסגנון קצרני ומלא חיים, ו"דוחס" את הזמן בכמה קפיצות בין תקופות. הסרט מתחיל בקצב חסר נשימה, שמאט בהדרגה עד שהוא מגיע לסצינות כמעט מדיטטיביות.

טריפו השתמש בכל מיני טכניקות ייחודיות, החל מהתקרבות והתרחקות מדימויים לשוטים שקופאים באמצע התנועה, מה שיוצר אפקט של אלבום תמונות. הספונטניות - התכונה והאופי של הרגע החולף - הייתה הדבר החשוב ביותר ליוצרי הקולנוע של הגל החדש. ב"ז'יל וג'ים", המצלמה של ראול קוטאר מאפשרת לאור להציף את הפריים, וזה נותן לכל קומפוזיציה עומק וחלל, וכן תחושה של נטורליזם יוצא דופן, בעיקר בסצינות המתרחשות בטבע הכפרי של אלזס. האפקט הוא כמו של תצלום ישן.

המוזיקה של ז'ורז' דלרו משחקת תפקיד עצום בהצלחת הסרט. היא תוססת, לירית, נוגה ולעתים מלאה כיסופים. הפסקול שכתב כולל את הלהיט האלמותי "הסופה" שז'אן מורו והמלחין בוריס בסיאק, המגלם את מאהבה בסרט, הפכו ללהיט עולמי, למרות שנכתב כמה שנים קודם לכן.

האפקט המצטבר של עבודת המצלמה, המוסיקה, התלבושות והעריכה הוא של התלהבות ואהבה לחיים שאינה תואמת את הנרקיסיזם שאפיין כל כך הרבה סרטים של יוצרי הגל החדש.

סרט שהוא המנון לאהבה ולחיים

"ז'יל וג'ים" מתאר עולם שנעלם, בו אנשים לחצו ידיים והשתמשו בגוף שני רבים גם כשהם מדברים עם חברים קרובים. טריפו מפזר בסרט התייחסויות לתקופה - ציור של פיקאסו על הקיר; כובעים ומקלות הליכה המצביעים על האלגנטיות של החיים בפריז; צילומי ארכיון ממלחמת העולם הראשונה.

אם תווי פניו של אוסקר ורנר, המגלם את ז'יל, מזכירים את תווי פניו של טריפו, הרי שחיבתו של ג'ים (אותו גילם אנרי סרה) לכתיבת מכתבים מזכירה לנו שטריפו עצמו מאוד אהב לכתוב - לרוב בכתב יד - לחברים ולמכרים כאחד.

כמו ג'ים, לטריפו עצמו היה צורך בהרפתקאות וסיכונים. ישנו זרם תת קרקעי של עצב לאורך "ז'יל וג'ים", אבל הוא מתעלה הודות לרגעים רבים של הומור יבש. מארי דובואה, אחת השחקניות הראשיות בסרט "תירו בפסנתרן" שביים טריפו שנה קודם לכן, מופיעה בתפקיד אורח משעשע כתרז, הבחורה שמכשפת את ג'ים במשך רומן קצרצר. הופעת אורח נוספת: הילדה סאבין הודפן, בגיל 6, בתפקיד הבת של ז'יל וקתרין. הבעותיה הייחודיות מעבירות תום שג'ים המסכן לא הצליח למצוא.

בקלאסיקה הזו משנות ה-60 טריפו קפץ דור אחורה והצטרף לאלילו, הבמאי הצרפתי ז'אן רנואר, ואישר מחדש את ערכם של הנטורליזם והחיוניות שבמאים בשנות ה-40 וה-50 התייחסו אליהם בזלזול.

כמו הרומן הקלאסי של גתה Elective Affinities מ־1854 (שמופיע לרגע קצר בסרט), "ז'יל וג'ים" מתמודד עם הסכנות של הרצון החופשי. טריפו תיאר את הסרט כ"המנון לאהבה, ואולי המנון לחיים עצמם". היצירה הזו עודנה אופטימית וזוהרת בכנות מרעננת.