הציור האייקוני שנעלם במשך שנים רבות עד שהתגלה בארובה מאובקת בדרום לונדון

ג'יימס גרדנר הוא מבקר אמנות ותרבות אמריקאי. כתביו הופיעו ב"ניו יורק טיימס", "וול סטריט ג'ורנל" ו"ניו ריפבליק". הוא מחברם של ספרים בנושאי תרבות והיסטוריה 

כמו רוב האנגלים בני המאה ה־19, גם האמן פרדריק לייטון (1830-1896) האמין שאמנות יפה מבוססת על תיאורים של דברים יפים. אמונה זו ייצרה דימויים של נשים מחוטבות עטויות בגדים יפהפיים, יושבות על כסאות מלכות משיש במדינות דרומיות.

הדור של לייטון היה כנראה האחרון שאמונה כזו פיעמה בו. סביר להניח שהיא לא באה לידי ביטוי כה חזק כמו בציור "להבות יוני", שלייטון השלים ב־1895, זמן קצר לפני שנפטר בגיל 65. לפני כמה שנים הושאל הציור ל"אוסף פריק" בניו יורק, שם הוצג בין שני דיוקנאות נשים של האמן ג'יימס אבוט מקניל ויסלר, לצד סקיצת שמן קטנה לציור של לייטון שהושאלה מאוסף פרטי.

להבות יוני

אמן: פרדריק לייטון
שנה: 1895
טכניקה: שמן על בד
מידות: 120 ס"מ (רוחב), 119 ס״מ (גובה)
בעלים: מוזיאון האמנות של פונסה, פורטו ריקו
מוצג כעת: מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק (עד 2024)
מחיר: הציור נרכש בתחילת שנות ה־60 על ידי לואיס א' פרה ב־140 דולר (השווים לכ־1000 דולר כיום). ב־2012 הסקיצה של הציור נמכרה בסותביס בניו יורק בכ־100 אלף דולר

 הציור ''להבות יוני'' של פרדריק לייטון, 1895 / צילום: ויקיפדיה

הפיזיות הבשרנית של הציור

במרכז הציור "להבות יוני" אישה צעירה וקורנת הלבושה בשמלת קפלים קלאסית, ישנה על ספסל שיש תחת הכוכבים. מאחוריה, מתחת לאפריז בצבע כתום־זהב, ניתן לראות פס אפור דק של גוף מים, מואר באור הירח המלא. יש ביצירה משהו שהופך את העולם העתיק לכמעט עכשווי. שלא כמו "גן ההספרידות" של לייטון, אותו צייר שלוש שנים קודם לכן, אין בה שאריות של חלומות או מיתוסים. יש בה פיזיות חזקה, אולי אפילו בשרנית.

הדבר הבולט בציור הוא הקומפוזיציה המעגלית, המוגדרת על ידי הגפיים של האישה הישנה והקפלים בגלימתה. כמות הצבע הכתום בציור היא חסרת תקדים באמנות מערבית עד שאנו מגיעים עמוק אל המאה ה־20. השימוש בצבע הזה ניכר גם באפריז שמעל ראשה.

הפרדוקס בלב הציור

ובכל זאת, בלב הציור "להבות יוני" יש פרדוקס. הדמות המרכזית שקועה במצב של שינה עמוקה: ניתן ממש להרגיש בחלומות שצפים לנגד עיניה. במקביל, הבגדים העוטפים אותה מתנועעים. מצב של דינמיות קיצונית בתוך מצב של מנוחה.

את הסתירה הזו אפשר לחוש גם במקומות אחרים בקומפוזיציה. המעגליות שלה נדירה באמנות בריטית מהתקופה הזו, והריבוע המדוייק שבו בחר לייטון לקבוע את העיגול הזה לא פחות נדירה. חמש רצועות מאוזנות בולטות, המתארות את האפריז, את השמיים, את המים, את ספסל השיש ואת מדרכת השיש, משמשים את האמן כדי לעגן את המערבולת שבבגדי הדמות.

הציור שהשפיע על "להבות יוני"

כמובן שיש לציור הזה תקדימים עתיקים ופרה־מודרניים, באפריזים קלאסיים ובכמה יצירות של מיכלאנג'לו. אבל התקדים החשוב ביותר הוא הציור "אמצע קיץ" של האמן האנגלי אלברט ג'וזף מור (1841-1893), שהושלם ב־1887.

גם כאן עלמה יפהפייה מהעולם העתיק ישנה על כס מלכות מפואר, והבולטות של הצבע הכתום בשני הציורים כל כך קופצת לעין, שלא יכול להיות שמדובר בצירוף מקרים.

אם הציור של מור הוא דוגמא טיפוסית לאמנות ויקטוריאנית מאוחרת, מקסימה אם כי מעט מעופשת, "להבות יוני" הוא יצירת אמנות אמיתית ומוצלחת.

רוב "הציור האקדמי" מהמאה ה־19 (ציור אקדמי הוא סגנון ציור ופיסול שנוצרו בהשראת האקדמיות האירופאיות לאמנות) נטה לראות באמנות תחליף למציאות או אמצעי לשפר אותה, ולכן הוא כולל כל כך הרבה נשים מושלמות בצורה לא טבעית, המסתובבות במזג אוויר מושלם באופן לא סביר. זה חוסר מוכנות או חוסר יכולת לראות את יצירות האמנות כאוטונומיות. כך גם המאסטרים העתיקים והמודרניסטים תפסו אותן.

תיווך מציאות הוא עדיין במידה מסוימת אחד האלמנטים הבולטים ב"להבות יוני". אבל בציור הזה לייטון, אולי בהשפעת ויסלר, מונע על ידי שאיפה הרבה יותר נשגבת: ליצור יצירת אמנות שתעמוד בפני עצמה, הודות לכוחה הצורני ולא בגלל ההקשר התוכני שלה.

● הבניין פורץ הדרך שנראה כמו ערימת קוביות לגו
● מה גורם ל"נשים קטנות" להיות קלאסיקה בת 155 שנים?
● יצירת האמנות ההולנדית המפורסמת מכולן שזכתה לתהילת עולם בזכות להיט קולנועי

דעיכת האמנות האקדמית

לייטון עצמו היה אקדמיסט מוביל בזמנו, למרות שהיה מושפע מהריאליסטים, הפרה־רפאליטים ולבסוף גם מהתנועה האסתטית. הוא היה קשור לאקדמיה המלכותית לאמנויות הבריטית במשך יותר מ־30 שנה, וב־18 השנים האחרונות של חייו היה גם נשיאה. בזמן נשיאותו זרם המודרניזם באמנות החל להשתרש בלונדון, דור אחרי שהופיע לראשונה בפריז. ייתכן מאוד שלייטון היה על הכוונת של אוסקר וויילד. בפסקאות הפותחות של הסיפור הקצר "פשעו של לורד ארתור סאביל" וויילד מתאר מסיבה שנמצאים בה "כמה חברים באקדמיה המלכותית, מחופשים לאמנים". העקיצה של וויילד את האמנות האקדמית הייתה רק טעימה של מה שעוד הולך להגיע. עם התפשטות המודרניזם במחצית הראשונה של המאה ה־20, מעט תנועות אמנות נפלו במדרון יותר תלול מהאמנות האקדמית של לייטון.

היעלמותה של היצירה והתגלותה מחדש

למרות ש"להבות יוני" זכה להערצה בזמנו, והוצג במוזיאון "אשמוליאן" באוקספורד מ־1915 עד 1928, הציור נעלם מעין הציבור ומעולם האמנות.

במשך יותר מ־30 שנה הוא היה מוסתר מאחורי פנל מעל ארובה ישנה בבית בדרום לונדון, והתגלה במקרה ב־1962. שנה אחר כך, התעשיין ופטרון האמנות ולימים מושל פורטו ריקו לואיס א' פרה, שהתחיל אז לרכוש אמנות למוזיאון שתיכנן להקים, מוזיאון האמנות של פונסה בפורטו ריקו, ראה את הציור בגלריה בלונדון. ללא היסוס, הוא רכש אותו והביא אותו לקריביים. כיום הוא אחד הציורים החשובים ביותר באוסף המוזיאון.

הציור "להבות יוני" אינו חף מחסרונות. יש מידה מסוימת של רדידות בפרטים שלו, מקבץ הפרחים בפינה הימנית למעלה, למשל, וכן חוסר היכולת - שכמעט מגדירה את האמנות האקדמית מהמאה ה־‏19 - לתת איזו מידה של אנרגיה למשטחי הצבע. אבל הקומפוזיציה וההרמוניה הכרומטית מוצלחות כל כך, שהן גורמות לנו לבחון מחדש את ההנחות הכי מושרשות לגבי האמנות הזו. לעתים, מתוך מסה של בינוניות מענגת המגדירה את הסגנון הזה, יכולה לצוץ יצירה בעלת עוצמה. ואם נחוצה הוכחה כלשהי, "להבות יוני" מספק אותה.