"הדֶבֶר" של אלבר קאמי: הספר שנותן תקווה בשעות האפלות ביותר

ג'פרי מיירס הוא מחבר ביוגרפיות, משורר, מבקר קולנוע ואמנות אמריקאי 

מגיפת השפעת הספרדית שהחלה ב־1918 קטלה כ־50 מיליון איש, יותר מכל מקרי המוות במלחמת העולם הראשונה. מגיפת הקורונה הייתה לא פחות מפחידה. דיווחים רשמיים שחשפו כשלים בהתמודדות עם המשבר לא היו מרגיעים. אף אחד לא ידע כמה זמן תימשך המגפה או כמה נזק היא תגרום. הקורונה עוררה פניקה ברחובות ובחנויות, והדביקה אותנו בפחד וחוסר ביטחון.

הדבר
La Peste

מחבר: אלבר קאמי
זאנר: רומן
שנת פרסום: 1947
שנת פרסום מהדורה ראשונה: 1953 (תרגום: יונתן רטוש)
שנת פרסום מהדורה מעודכנת: 2001 (תרגום: אילנה המרמן)
הוצאה (בעברית): עם עובד
מספר עמודים: 270

 כריכת הספר הדבר

העיר בה מתחוללת המגפה

מסיבות אלה נכונה העת להעריך מחדש את החוכמה האמיצה הגלומה בספרו של אלבר קאמי "הדֶּבֶר" שפורסם ב־1947. קאמי (1913-1960) היה סופר, מחאי, שחקן, מחבר מסות ופילוסוף צרפתי־אלג'יראי. גבר נאה שנהג ללבוש מעיל גשם בסגנון המפרי בוגרט, זוכה פרס נובל ב־1957, שמת, כעבור שלוש שנים, בתאונת דרכים. "הדבר", הרומן השאפתני ביותר שלו, מאופיין בכתיבה בהירה, טון אירוני, דמויות מורכבות, עלילה מרתקת, אינטנסיביות רגשית ועיסוק בנושאים נשגבים.

התפאורה הבלתי מרשימה בספרו של קאמי, העיר אוראן לחופי צפון אפריקה, היא מכוערת: בקיץ לוהטת, בחורף בוצית; היא חסרת עצים, זוהר או נשמה. אזרחיה משועממים, זחוחים ואדישים. התשוקות שלהם קצרות מועד, החטאים שלהם בנאליים. הם מטפחים הרגלים מכניים כדי לעבור את החיים ואין להם עניין בכלום חוץ מכסף ותענוגות. הם לא חושבים על מוסר, דת או מוות. המגיפה מתחילה פתאום עם הופעתם של נחילי עכברושים הנגועים בחיידקים המדבקים, שמתים ברחובות. קאמי מתבונן: "זה היה כאילו האדמה עליה עמדו הבתים שלנו מטוהרת מהרגשות שהיא מפרישה; זורקת אל פני השטח את המוגלה שנוצרה בתוכה". כמו נגיף הקורונה, ההדבקה היא ביקור מרושע שנראה כי הגיע משום מקום ומסכן את כולם.

● מה הופך את "קזבלנקה" לאחת הקלאסיקות הגדולות של הקולנוע האמריקאי?
● זו הדמות האמיתית ששימשה השראה לגיבור הספר "רובינזון קרוזו"
● מי הקים את המבנה היפה ביותר בעולם שמיליוני תיירים פוקדים אותו מדי שנה?

ההשלכות של המגפה על תושבי העיר

"הדבר" הוא אלגוריה מלאת חיים לכיבוש הנאצי של צרפת, שאז עוד היה טרי בזיכרון. הקברים ההמוניים והמשרפות בספר מזכירים את מחנות ההשמדה והריכוז; יש התנגדות מאורגנת למגיפה ובסופו של דבר העכברושים הפולשים נסוגים. אבל הרומן הוא גם תיאור קודר של הסכנה שבהדבקה. הוא מראה כיצד אזרחים נואשים נלחמים במחלה שהורסת את העיר, איך הם מגיבים לסגר ולמחסור בתרופה בזמן האסון אדיר הממדים שפקד אותם.

הפוקוס מתרחב: קאמי מתאר עיר שלמה אחוזה בציפורניי מחלה. הוא מדגיש את הנפרדות של הניצולים, לא את הסבל של החולים. הכתיבה שלו מנותקת, והוא מתאר את המאורעות באופן משכנע ודקדקני, בסגנון כמעט קליני ועם זאת לירי. הרשויות לא מצליחות להסביר, לשלוט או לחסל את המגיפה. הן לא מוכנות לבואה, לא מוכנות להכיר בקיומה ולא ריאליות לגבי השפעותיה. העיר אורן סובלת מההשלכות הקשות: הפסקות חשמל, משטר צנע באוכל ודלק, מחסורים ומגבלות תנועה; שגשוג של שוק שחור, הברחות, ביזה, עוצר, צנזורה על העיתונות, מעקבים משטרתיים ומשטר צבאי.

הדמויות המרכזיות בלב הרומן

הדמויות מבטאות גישות שונות לגבי המגיפה ומביעות את דעתן על המצב האנושי. ד"ר ברנאר רייה, הפושע קוטאר והפקיד ג'וזף גראן כולם מודעים לכך שהמגיפה מבטאת את הרוע שקיים במין האנושי; העיתונאי רמון רמבר, השופט אותון והכומר פנלו מפתחים הבנה זו ככל שהמגיפה מתקדמת. בניסיון ליישב את האמונה בטובו של האל עם הרוע שנמצא ביניהם, הכומר פנלו נושא שתי דרשות. בראשונה הוא מצדיק את העונש האלוהי ומכריז: "אותו נגע ששוחט בכם, עובד לטובתכם ומראה לכם את הדרך". בדרשה השנייה הוא משנה את הטיעון שלו. כעת הוא שואל אם ההבטחה ל"אושר נצחי יכולה לפצות אפילו על רגע אחד של סבל אנושי", אך מאתגר את הקהילה שלו בכך שהוא אומר שאין מקום לספק: "אנו חייבים להאמין בהכל או לשלול את הכל. ומי מבינכם, אני שואל, היה מעז לשלול את הכל?"

"הדבר" מתאר את היעדר המוכנות של אנשים; ההכחשה והייאוש שלהם, הסבל והבידוד, האנוכיות, האדישות והחיוביות, השנאה והסימפתיה; כוחה של אהבה והרצון להצליח על אף תנאים אבסורדיים מבחינה פילוסופית. הגיבור, ד"ר רייה, שנלחם נגד מחלה וקולו הוא קול המספר ברומן, זועם לנוכח סבל הקורבנות. הוא גם מאמין בגורל הקולקטיבי של בני האדם ומבטיח חיים טובים יותר לאחר שהמגיפה תיעלם.

בדומה לגיבור שלו, קאמי נותן לנו תקווה. הוא מאמין שהמשבר ההרסני יוליד סולידריות ויוציא מאנשים את המיטב, הוא מאמין שהחוסן והאומץ ינצחו. קאמי כותב: "כבר לא היו גורלות אישיים; רק גורל קולקטיבי, המורכב מהמגיפה" ומתאר את תחושת הגלות והמחסור, הפחד וההתקוממות. האנשים שעברו את המשבר חוזרים לחיים נורמליים עם חזון ברור יותר והבנה מעמיקה יותר של האופי השברירי של הקיום האנושי. הוא מסכם: "מה שאנחנו לומדים בזמן מגפה הוא שיש יותר דברים בבני האדם שניתן להעריץ מאשר לתעב... על ידי שהם מסרבים להיכנע בפני החולי, הם שואפים בכל מאודם להיות מרפאים".