מכון ויצמן קם מההריסות: "בלי מדע יוצא דופן, ישראל לא יכולה להתקיים"

כשפרופ' אורי אלון הגיע למעבדה שלו בקמפוס מכון ויצמן לפנות בוקר של יום ראשון, 15 ביוני, הוא גילה שהיא לא קיימת. "זה נראה כמו העולם ההפוך מהסדרה 'דברים מוזרים'", הוא מספר. "חוטי חשמל בחוץ. ריחות מוזרים. ובתוך זה, כל מה שאהבתי. התמונות שציירו הבנות שלי בתוך אבק וזכוכית. זה היה רע".

● חזית המדע | בגודל של עיר: החוקר שגילה בטעות משפחה חדשה של כוכבים
● חזית המדע | 400 חוקרים השיקו את אחד הפרויקטים השאפתניים של המדע: מיפוי האקספוזום

פרופ' יפעת מרבל שהתה בזמן הפיצוץ במקלט, באזור המגורים של המכון. "הוא היה שונה מכל מה ששמענו עד היום", היא אומרת. "ילדים צעקו. גם מבוגרים. כשעלינו מהמקלט, התחלנו לראות את ההרס. כל חלונות הבית שלנו עפו לשיחים בחוץ, הזגוגיות היו כולן מנופצות בכל החדרים ובקירות סביב החלונות היו סדקים. בשלב הראשון הרגענו את הילדים. ואז הלכתי למעבדה, לבדוק אם יש נזק".

הבניין שלה, וולפסון, נראה בהתחלה רגיל, אך מבט פנימה הראה כי בתוך החדרים, הנזק משתולל. אז היא נכנסה בכפכפים וללא קסדה, עם נציגי המכון ופיקוד העורף. "ההדף פתח את הברזים. עברנו בין כל המעבדות שהיה ניתן להגיע אליהן כדי לסגור אותם. סגרנו כמה שיותר מקררים ופריזרים שנפתחו מההדף, אבל לא היה להם חשמל. הגעתי למעלית, ולא הייתה מעלית. רק פיר. זה היה נאיבי. לא חשבנו על הסיכון. אחר כך חזרנו כל הצוות עם קסדות אופניים או אופנועים. הצלחנו לחלץ שלושה או ארבעה מקררים ואת התכולה של שאר המקררים שלא יכלנו לסחוב, הוצאנו במהלך היום והעברנו דגימות לבנייינים אחרים".

פרופ' אלון חן, נשיא המכון, החוקר בין היתר טראומה וחוסן, היה תקוע במילאנו כשהטילים נפלו על בניין אולמן, המאכלס מעבדות רבות שעוסקות בחקר הסרטן ועל בניין הכימיה החדש שעדיין לא אויש. הוא החל מיד לנצח על האירועים מרחוק. "קיבלתי טלפון ממדענית מבוהלת שאמרה לי שהמעבדה שלה עולה באש", הוא מספר. סגנו, פרופ' רועי עוזרי, ראה מהממ"ד שלו בקומה ה־25, בבניין סמוך לקמפוס, את תמרות העשן עולות מהמבנה.

חודש לאחר האירוע, ביקרנו במכון. חצי מבניין אולמן הוא גל אבנים. בניין וולפסון נראה עומד, אך כל החדרים בו ריקים. המעבדות שהיו בו נעלמו. הוא מוקף בגדרות אלומיניום, כמו בניינים רבים בקמפוס. פועלים מוציאים ממנו קורות ומשקופים, ומשליכים אותם על הדשא בחוץ.

אחרי שבועיים שהיה סגור לציבור, המכון חזר לפעילות. עדיין מדובר באותה ריאה ירוקה של שקט ושלווה בלב רחובות, רק פצועה בכמה נקודות של אתרי בנייה והרס. הנזק זרוע באופן רנדומלי, כמעט כחידה מדעית. ליד בניין שכל חלונותיו נופצו וחדריו התרוקנו בעקבות ההרס עומד פסל סביבתי זקוף כאלו לא אירע דבר. הדף בחדר סגור הוא הרסני הרבה יותר מאשר באוויר הפתוח, מסבירים לנו. עצים, בשל גמישותם, כמעט לא נפגעו גם בצמידות לפגיעה הישירה, אלא אם כן נשרפו.

"בימים שלאחר האירוע, שברי זכוכית כיסו את כל המכון, כולל הבניינים הרחוקים ביותר", מספר לנו אחד החוקרים בשטח. "ניקו פה יפה".

המכה למחקר: "העולם מחכה למאמר הזה"

מרבל, שרק במרץ השנה כתבנו על מחקר פורץ דרך שלה שהסעיר את עולם המדע ואת אנשי תעשיית הביומד עם אפשרות לפיתוח דור חדש לגמרי של אנטיביוטיקות, מעידה שבימים הראשונים שאחרי המתקפה היא תפקדה על אוטומט, אפילו כאשר יום לאחר מכן, בכאוס הכללי במתחם המכון, נדרסה כלבת המשפחה, בוטן, בתאונת פגע וברח. "אסור לנסוע יותר מ־30 קמ"ש בקמפוס, אבל מכל הבלגן, מישהו כנראה עשה זאת ובכלל לא שם לב במה הוא פגע", היא אומרת. כעבור כמה ימים, התבשרה המשפחה שחמיה של מרבל נפטר. "עם מה שהילדים שלי התמודדו באותו שבוע, אני באמת מורידה בפניהם את הכובע".

אלון, שחוקר מנגנוני התבגרות והזדקנות, מעיד שעדיין לא חזר לעצמו מאז האירוע. "אני עדיין מרגיש מאז מעין ערפול מוזר".

ועם זאת, הם חוזרים ואומרים, הכאב האמיתי הוא על אתרי פגיעה אחרים, שבהם היו גם הרוגים ופצועים. רק במזל זה לא קרה במכון. בבניין אולמן, שספג את הפגיעה הקשה ביותר, שהה באותו לילה סטודנט שהחליט שעבודה בלילה, בקרבת ממ"ד תקני, דווקא תעזור לו להירגע. "אחת הקולגות שלו שמה לב שהוא כבר לא עונה בוואטסאפ", מספר אלון, "הממ"ד שבו שהה בקומה השלישית החזיק מעמד אבל הוא נפגע משאיפת עשן. בלי העירנות של הקולגה, מי יודע מה היה קורה".

הפגיעה במכון ויצמן הייתה הגדולה ביותר במלחמת "עם כלביא" מבחינת היקף הנזק לאתר אחד. 60 מתוך כ־120 בניינים בקמפוס ניזוקו. בארבעה מהם נהרסו כמעט כל המעבדות. סך הכול איבד המכון 52 מעבדות ועוד 6 יחידות שירות המשמשות מעבדות רבות, כלומר כ־17% מכלל המעבדות שלו. הנזק מוערך בכ־2 מיליארד שקל.

את הבניינים כנראה אפשר יהיה לשקם בלי להרוס אותם לגמרי, ואפילו בניין אולמן ינוסר באמצע ומחציתו שלא קרסה תישאר עומדת. אבל לשיקום של ארבעת הבניינים שחטפו את הפגיעה הקשה ביותר יידרשו שנה וחצי עד שנתיים.

"במרתף בניין אולמן היה לי מכשיר בעלות של מיליון וחצי שקל, שלא ראיתי מאז ולא אראה", אומרת מרבל. "מס רכוש ישלם עליו רק כחמישית מערכו בגלל פחת, אך אם ארצה לרכוש אותו מחדש, הוא דווקא יעלה לי היום 30% יותר מבמקור.

"איבדנו מקרר שהכיל נוזל חוט שדרה שנאסף עבורנו במיוחד מחולים במחלות נוירולוגיות שונות בגרמניה ונשמר בצורה מאוד ספציפית. אני לא בטוחה שזה בכלל בר שחזור. איבדנו ראגנטים (חומרים כימיים המשמשים במחקר) מאוד מיוחדים. המדינה לא יודעת להחזיר על זה כסף. אבל יש לנו רעיונות יצירתיים איך בכל זאת להשיג אותם מחדש. נצטרך הרבה מחשבה לא שגרתית, והרבה תמיכה".

אלון: "נפגעו ללא היכר מעבדות שמייצרות רקמות מגידולים של חולים מסוימים כדי לעשות התאמה אישית של תרופות. החולים לא יוכלו לקבל את התרופות המותאמות להם. במעבדה אחת מפתחים חיידקים שיבואו כטיל מונחה לתוך הגידולים ויהרגו אותם. אבל טיל מונחה פגע בדגימות והרג אותן. עשרות שנות אדם. חוקרת אחרת קיבלה תרומה מיוחדת מחבר שלה שהיה חולה בסרטן סופני - גרורות מכל הגוף שלו. זו תרומה חד־פעמית שאין לה תחליף, והיא איננה.

"אחת החוקרות הייתה אמורה לפרסם מאמר בכתב העת Nature על האופן שניתן לטפל בסרטן על ידי פגיעה באקוסיסטם שהסרטן מייצר סביבו כדי להזין אותו ולעזור לו לשרוד. בכתב העת ביקשו עוד ניסוי, אבל צריך את הדוגמאות המקוריות ומכונה. העולם מחכה למאמר הזה. מחקרים אחרים עשויים להתבסס עליו, וכעת גם הם יידחו בעוד שנה לפחות. מה רוצה מוסד מחקרי? רק להפחית לחצים ככל האפשר מחוקרת כזו, כדי שתעשה את המקסמימום בשנים הכי פוריות שלה. והנה יש לה אינסוף לחץ. אבל אני מאמין שיעזרו לה".

מרבל מפנה זרקור לזווית נוספת. "החיות בטראומה", היא אומרת. "רואים את זה בהתנהגות שלהן. הן מתות מהר יותר וגם אוכלות יותר את הוולדות שלהן. הסטריליות של בית החיות הופרה. אנחנו לא נעשה ניסויים על הדור הזה של החיות, אלא רק על הדור הבא". עוד כסף שהלך לפח.

האלתורים: איך הגיעו 15 מקררי מעבדה לקפטריה

בעוד מלאכת הפינוי של ההריסות נמשכת, כבר החלו מאמצי השיקום. "המון מוסדות בארץ ובחו"ל הציעו את עזרתם", אומרת מרבל. "בשבוע הראשון שבו היה אפשר לצאת מהבתים, התיישבנו אצל חברת AION שפועלת מפארק המדע הסמוך למכון, לא במעבדה אבל לפחות היה לנו מקום להיפגש בו. אחרי עוד כמה ימים, המכון כבר הציע לנו מטבחון שפינו אותו, ואחרי עוד כמה ימים הקצו לנו מקום במעבדה אחרת, אם כי זו עדיין לא מעבדה שמתפקדת באופן מלא כמעבדה שלנו. אבל אנחנו כבר חוזרים לעשייה".

אלון מתאר את המהירות שבה החלו לאלתר פתרונות. "כבר לפנות הבוקר הראשון, פרופ' מיכל שרון, שאין לה תפקיד רשמי בלוגיסטיקה אבל היא מוכשרת לדברים האלה, התקשרה והזמינה 15 מקררים חדשים ומנוף להעביר אותם. מיד הביאו אותם והעמידו אותם במקום שבו הייתה קפטריה, והחוקרים אחסנו בהם את הדוגמאות. הסטודנט הזר שלי, שמגיע מפוארטו ריקו אך עבד גם בארה"ב וגרמניה, היה המום מיכולת האלתור שלנו, של המנהיגות שלא מחכה להוראות".

ואכן, בשיחה עם חוקרים במכון אנחנו שומעים שבחים לעשרות אנשים שגילו מנהיגות - ההנהלה מיפתה, פיקחה והכווינה, אבל גם בדרגי הביניים עלו יוזמות והתממשו.

"הייתה תשומת לב רבה לסטודנטים ובעיקר לסטודנטים הזרים", אומר אלון. "הם עמדו איתנו פה עם כפפות להוציא את הדוגמאות מהפריזרים, אבל המכון קלט שהם מעורערים. מבחינתם, הם נמצאים במקום שיורים עליו טילים. במעונות שלהם נשברו חלונות. פרופ' יוחאי כספי לקח יוזמה וארגן העברה שלהם למלון, שם הם ביחד ומפנקים אותם, וגם עושים להם קבוצות שיח והרצאות. במהלך המלחמה, בערך חצי פונו בעזרת השגרירויות שלהם, אבל לרובם יש כבר כרטיסים לחזור".

איבדתם חוקרים לחו"ל בעקבות האירוע?
מרבל: "לא בעקבות המלחמה הזאת, למרות הטיל, אבל אחרי חרבות ברזל, שני דוקטורנטים מצוינים שלי החליטו לעזוב ולהתחיל את הדוקטורט שלהם מחדש במקום אחר. היו שהתראיינו ואחרי 7.10 בחרו לא להגיע".

אלון: "אנחנו עדיין קולטים כ־1,000־1,500 חוקרים מחו"ל בכל שנה, אבל מתוך מאגר פונים שירד מאז 7.10 בערך בחצי".

לצד היוזמות המהירות של הלילה הראשון, יום לאחר האירוע מיפתה הנהלת המכון את הצרכים והחלה להעביר חוקרים למעבדות חדשות. "פנינו למעבדות פחות צפופות וביקשנו מאנשיהן להצטמצם ולקלוט את אנשי המעבדות שפונו", אומר חן. כמה חוקרים אמריטוס אף התבקשו לפנות את המעבדה לטובת צוותים פעילים יותר. עבור המעבדות הגדולות, צפוי המכון לשכור שטח מעבדה בפארק המדע.

"המדע לא נעצר. שנת הלימודים לא תתעכב. ממשיכים במחקרים ובעבודה", אומר סגן הנשיא, עוזרי.

אנשים הסכימו להצטופף?
אלון: "הרוב המוחלט, כן. וזה למרות ששטח מעבדה קשור מאוד לאגו של חוקר. היו מקרים, אחד או שניים, שאנשים עשו זאת באי רצון מופגן. אבל זה היה החריג".

האווירה הכללית היא של הקרבה הדדית, ועבודה משותפת. "כל אחד יודע שזה היה יכול לקרות בקלות גם לו", אומר אלון. אך פה ושם צצים בכל זאת מתחים. מי פינה עבור מי ציוד באמצע הלילה הראשון? האם היו מי שתיעדפו את פינוי הציוד שלהם ושל חבריהם בעוד קולגות אחרים דואגים לכלל? "אלה האירועים שמגלים לך מי אנשים באמת", אומר לנו חוקר אחד במכון.

הלקחים: "נעביר יותר חומרים מתחת לאדמה"

כשנשיא המכון פרופ' אלון חן נשאל אם נערכו מראש לתרחיש כזה, הוא עונה: "בנינו ממ"דים, חיזקנו בניינים, וגם תרגלנו פינוי בחירום. היו לנו צוותי חירום ייעודיים וזה מאוד עזר. מתחילת המלחמה צמצמנו את החומרים המסוכנים באזורים הלא ממוגנים. אבל לתרחיש המסוים הזה של שתי פגיעות ישירות לא יכולנו להיערך".

 פרופ' אלון חן / צילום: כפיר זיו

יש הפקת לקחים?
חן: "נעביר יותר דברים מתחת לאדמה, אבל גם זה לא תמיד עוזר".

מרבל: "הספקטרומטר היקר שלי היה מתחת לאדמה, וזה לא עזר. צריך גם מתחת לאדמה וגם ממוגן".

אלון: "מדברים כעת על האפשרות להקים כאן במכון בנק דגימות ביולוגיות ממוגן לאומי, שישרת מוסדות מכל הארץ".

הערכתם את הנזק בכ־2 מיליארד שקל. מה המקורות התקציביים שלכם להתמודד עם זה?
חן: "אנחנו כרגע עובדים מול מס רכוש. התהליך ארוך מאוד, כשנה לפחות, והם לא יודעים להתמודד עם מלכ"ר העוסק במחקר. לא בית, לא בית עסק".

עוזרי: "אנחנו מעריכים שמס רכוש יוכל לפצות אותנו על כשליש מהנזק, אולי חצי בתרחיש הכי אופטימי".

מאיפה יגיע שאר הכסף?
חן: "ביקרו אותנו רוב השרים, ראש הממשלה והנשיא. אנחנו רוצים להעביר הצעת ממשלה לקבל תקציב תוספתי. אם זה לא יקרה, זו תהיה בעיה גדולה. אנחנו כרגע נוגסים מהקרן הצבירה שלנו, שהריבית עליה משלמת 46% מהתקציב השנתי שלנו. אם לא נחזיר את הכסף הזה לקרן, התקציב השוטף שלנו יקטן לשנים קדימה. אבל קיבלנו החלטה לא לעצור, להמשיך בשיקום וגם בתוכנית הבינוי שהתחלנו, שנועדה להכפיל את השטח הבנוי במכון, ובמסגרתה נבנה בניין הכימיה שנהרס".

ממשרד האוצר נמסר ל"גלובס" כי ישנה נכונות עקרונית לסייע למכון, אך בינתיים עוד לא התקבלה החלטה רשמית, והדיון נמצא בשלבים ראשונים.

פניתם למשרד החינוך?
חן: "אנחנו לא רוצים לקחת מתקציב ות"ת אם ההקצאה היא על חשבון אוניברסיטאות אחרות. אם תהיה החלטה להגדיל את תקציב ות"ת ומשם לעזור לנו, זה סיפור אחר".

גם אלון וגם מרבל קיבלו הצעות לתרומת ציוד באופן ספציפי למעבדה שלהם ושניהם העבירו אותן להנהלה, שכעת מנצחת על מאמצי השיקום בצורה מסודרת מאוד. "זה הדבר הקולגיאלי לעשות", אומרת מרבל.

אתם מגייסים גם תרומות.
עוזרי: "זה הולך לא רע. גייסנו סכום מרשים של 40 מיליון דולר, אבל לצערנו זה אפילו לא 10% מהנזק".

אחת התרומות המפתיעות הייתה של ענת וד"ר שמואל חרל"פ, בעלי קבוצת כלמוביל, שהחליטו להעניק למכון 10 מיליון דולר. "זו התרומה הראשונה שלהם למכון", אומר חן. "הפנייה הגיעה מהם, כששמעו על האירוע".

הבועה שהתנפצה: "הבנו שאנחנו בתוך ישראל"

גורם נוסף שפנה במפתיע למכון והציע את עזרתו הוא הציבור הרחב. לאחר התלבטות, החליטו באגודת הידידים ובמחלקה לגיוס משאבים במכון לצאת בקמפיין מימון המונים כדי לאפשר לציבור לתרום גם סכומים קטנים יחסית לפילנתרופיה אקדמית קלאסית.

המכון חרג מהרגלו, ולא רק שבנה דף נחיתה לקבלת התרומות מהציבור, הוא הפיץ אותו ברשתות החברתיות. הקמפיין חורג מהתדמית שהייתה למכון במשך שנים. הוא נתפס לפעמים כמוסד המרוחק יחסית מן העם, וזאת הן משום שלומדים בו רק חוקרים לתואר שני ומעלה ורק במקצועות המדעים המדויקים, והן בשל הנטייה שלו ללכת ב"דרך הוויצמנית", כלומר לעשות את הדברים לאט ובקפדנות. הדרך הזו אפיינה עד כה גם את הקשר של המכון עם התקשורת, וגם עם הציבור הרחב.

אלון מרגיש את השינוי. "בישראל אנחנו מפצים על היעדר סדר וארגון על ידי אלתור. במכון ויצמן, שהוקם על ידי מדען בריטי והבורד שלו אמריקאי, יש יותר סדר וארגון מהרגיל, אבל יש לנו גם את האלתור. לכן זה המקום הכי טוב בעולם לעשות בו מחקר.

"בעבר חשבתי על המכון כעל מקום שמופרד מהעולם במעין כיפה. כאילו הוא קרוב לישראל, ולא ממש בתוכה. ובכן, עכשיו הבנו טוב שאנחנו ממש בתוך ישראל, שכולנו בסירה אחת".

האם מעז ייצא מתוק? "אני חושבת שעשויה להיות לאירוע גם השפעה חיובית על תפיסת הקשר בין המכון לבין המדינה והקהילה סביבנו, משני הצדדים", אומרת מרבל. "אנשים מבינים ואנחנו מבינים טוב יותר שאנחנו חלק בלתי נפרד ממה שקורה פה, עמוד תווך".

אחרי הפגיעה נשמעו גם קולות שייחסו אותה לצד אחד של המפה הפוליטית. לי אמרו שאנחנו מקדישים תשומת לב מוגזמת ל"מכון של שקמה ברסלר" (מובילת מחאת הדגלים השחורים וחוקרת במכון). וינון מגל צייץ "אלוהים: 1, מכון ויצמן: 0".

מרבל: "הקולות האלה קייימים, אבל חייבים להבין שלישראל אין ברירה. אין לנו תוכנית מגירה. בלי מדע יוצא דופן, מדינת ישראל לא יכולה להתקיים. אני לא בטוחה באיזו מדינה אחרת מדענים היו קופצים לתוך ההריסות לחלץ את הדגימות במו ידיהם". מרבל מוסיפה שלציבור יש לפעמים תפיסה לא מציאותית של החיים והיומיום של מדע. "אלה לא חיי זוהר. אני גרה בדירת 3.5 חדרים בתוך המכון, כי העדיפות שלי היא קירבה למעבדה".

פגיעה כמו זו שהתרחשה במכון עלולה לקפח קריירה של חוקר? האם אירועים כאלה עלולים לפגוע בסיכוייו להפוך לחוקר מוביל?

מרבל: "להיות חוקר מוביל זה עניין של איך חושבים, של איך עובדים, ולפעמים גם של מזל. עיכוב זמני כזה, עצוב ככל שהוא, אינו מה שימנע ממישהו עם פוטנציאל להיות יוצא דופן בתחומו".

חן מזכיר לסיום: "עברנו קורונה, עברנו מלחמה. דברים מתעכבים, אבל אנחנו ממשיכים".