50 שנה של קאלט ב"מופע הקולנוע של רוקי"

1

קלאסיקת קאלט אינה סתם סרט ישן שהרבה אנשים אוהבים. זה סרט שמפעיל סוג של מסירות ואינטנסיביות אצל הקהל שלו, שמגיע רחוק בהרבה ממה שקהל מיינסטרימי בדרך כלל מכיל. אלה גם סרטים שבהכרח היו כישלונות מסחריים כשעלו לראשונה על מסכים, וצברו אהדה רק במרוצת השנים. הערך שלהם טמון הרבה פעמים בקהילה שנבנתה סביבם, יותר מביצירה עצמה. בעידן שבו "מעורבות מעריצים" הוא ביטוי ששומעים בישיבות שיווק, שווה לזכור שאחד הפאנדומים הבולטים בהיסטוריה של הקולנוע נבנה ללא שום התערבות ותכנון של אולפן, ובלי מדיה חברתית. והוא חוזר לחגוג את שנתו ה-50 בעותק חדש, משוחזר ומשופץ.

● על יום השנה לחומת ברלין, סמל האיוולת בתרבות הפופולרית
● החורבן החדש והישן שמשתקף במגילת איכה

2

"מופע הקולנוע של רוקי" התחיל כ"מופע האימה של רוקי", מיוזיקל בימתי לונדוני בתיאטרון קטן בלונדון. ריצ'ארד אובריין כתב אותו כמעין מחווה תוססת למד"ב, אימה ורוקנרול, וכבר אז הטון הפרודי והנוצץ שלו מצא קהל קטן אך נאמן. אולפן הקולנוע פוקס המאה העשרים זיהה את הפוטנציאל לגרסת סרט ורכש את הזכויות, אבל הקציב להפקה רק 1.4 מיליון דולר - מה שהפך אותה למסובכת, כאוטית ומלאת תקלות. למרות זאת היא הצליחה במפתיע להישאר נאמנה למקור.

כשהסרט עלה לאקרנים בקיץ 1975 הוא היה כישלון חרוץ. מעטים הגיעו, וגם אלה שהגיעו לא הבינו מה הם רואים. אחרי שבוע אחד בלבד הסרט נגנז, למעט בשני בתי קולנוע. טים דיגן, מנהל בפוקס שקיבל השראה מ"פינק פלמינגוס" הקאמפי של ג'ון ווטרס (1972) - שזכה להצלחה בהקרנות לילה מאוחרות - זיהה את הפוטנציאל והימר ש'רוקי' יוכל להצליח בהקרנות חצות. הוא הכניס את הסרט לקולנוע ווברלי בניו יורק, ומשהו חריג קרה: קהל החצות הפך את ההקרנות לאירוע הכולל קריאות אל המסך, שירת רבים, תחפושות, אביזרים - הקרנות החצות נהפכו לסוג של תיאטרון חי, שבו הקהל הוא גם השחקנים. התופעה שצמחה בצורה אורגנית, חבר מביא חבר לעוד ועוד בתי קולנוע, הפכה אט אט גלובלית ואת הסרט לזה שהוקרן הכי הרבה זמן ברצף על מסכי הקולנוע. בדרך הוא צבר הכנסות של מעל 115 מיליון דולר.

 שער תרבות

3

האירוע הקהילתי והבלתי צפוי הפך לדבר עצמו. הסרט היה רק רקע להתכנסות. אף אחד לא הולך לראות סרט שוב ושוב בגלל הצילום או איכות המשחק. עושים את זה עבור הקהילה, המפגש, האנשים, החגיגה, חוגגים את האבסורד, רק ביחד. למה דווקא הסרט הזה? חלק מהקסם הוא כנראה מבני: עלילה פשוטה ודלילה, נאמברים מוזיקליים גדולים, המון פאוזות בין לבין, שממש מזמינות את הקהל להגיב. אבל הסיבה העיקרית הייתה, גם אז, זהות. מופע הקולנוע של רוקי אימץ בדרך בלתי מתנצלת את הקוויריות, הפלואידיות המגדרית והחופש המיני, ונתן לאאוטסיידרים של החברה מקום להרגיש בו שייכות. הסרט הציע שילוב של פארודיה וכנות, ואיפשר לצופה להחליט אם לצחוק על זה, עם זה, או גם וגם. הגמישות הזו הפכה אותו לסוג של "חלל בטוח" עבור אנשים שלא הרגישו בטוחים לגמרי בשום מקום אחר.

4

לא עבור כולם רוקי הזדקן יפה. סצנות שפעם נחשבו לחתרניות ומרדניות, כמו זו שבה פרנק (טים קארי) מפתה את בראד (בארי בוסטוויק) וג'אנט (סוזן סרנדון), נתפסות היום כאגרסיביות, וככאלה שממצבות להטב"יות כהתנהגות טורפנית, במקום כ"חלל בטוח". יש היום מי שרואים בזה עדיין הגזמות קאמפיות, מליצות של הז'אנר, אבל עבור אחרים זה חסם של ממש. הפרדוקס הזה הוא חלק מה-DNA המבולגן של רוקי: חגיגה של חופש ושחרור שלעולם תהיה מסובכת בסטריאוטיפים שהסרט לא מצליח להימלט מהם.

5

כל ניסיון להשוות את הפאנדום של רוקי לפאנדום מודרני (כמו "מלחמת הכוכבים" או "מארוול") מציף הבדלים מהותיים. את הפאנדום המודרני מנהלות חברות ענק, יש קאנון רשמי, מותג, ומיליארדי דולרים על הפרק. הם בהחלט מעודדים קהילתיות, אבל תמיד בתוך המסגרת התאגידית. הפאנדום סביב מופע הקולנוע של רוקי נולד ותוחזק מהשטח. בלי אולפן שולט. אפילו בתאגיד שהחזיק בסרט לא הבינו בכלל למה ואיך זה קורה. האולפן לא מכר תלבושות ולא הוציא ספרות לעבות את הקאנון. קשה לדמיין תופעה כזו שתתרחש היום מבלי שתעבור מיד מונטיזציה, ותהפוך ל"ספר ניהול מותג". הסרט האחרון שאפשר לציין בהקשרים דומים - אם כי בהיקפים נמוכים בהרבה - הוא "ביג לבובסקי", גם הוא כישלון מסחרי שצבר מעריצים ובנה קהילות אורגניות.

וזה אולי הלקח האמיתי מחגיגות היובל של מופע הקולנוע של רוקי: לא מדובר רק בחגיגה של שירים אהובים או מסיבת נוסטלגיה, אלא הזדמנות לבחון מהי תרבות מעריצים כשהיא שייכת באמת למעריצים. רוקי מזכיר שבניית קהילה סביב יצירה לא חייבת להימדד במרצ'נדייז או בקמפיין אינסטגרם ממומן. היא יכולה להיוולד מרגע של שותפות, ממפגש פיזי, מהומור משותף ומהיכולת למצוא את עצמך, ולהמציא את עצמך, בתוך חבורה של זרים מוחלטים. 50 שנה אחרי, בעידן שבו כמעט כל חוויה תרבותית עוברת סינון, תיוג ומונטיזציה, העובדה שיש מי שמגיעים בחצות עם צנים (toast) בכיס כדי להוציא כשעל המסך פרנק מציע להרים כוסית (toast) היא לא רק מחווה לסרט, אלא הוכחה לכוחה הבלתי נגמר של תרבות שנולדת מתוך חופש מוחלט.