"עדות ראשונה": מפעל תיעוד של בן אדם אחד

1

ימים ספורים אחרי השבת השחורה יצא הצלם בן כהן לפגוש את בני משפחתו, שניצלו מהתופת בבארי ופונו למתחם אירוח בים המלח. הוא החליט להסתובב בלובי ולשמוע סיפורים. קול פנימי אמר לו שהוא חייב לתעד. "הבנתי שזה אירוע שמעולם לא חווינו. שאלתי אנשים אם הם יכולים לספר לי מה קרה". כך התחיל הפרויקט "עדות ראשונה", מיזם היסטורי שמתמקד באיסוף עדויות מצולמות של שורדים מיישובי עוטף עזה, שורדי מסיבת הטבע ברעים ומשפחות חללי צה"ל.

כהן, שעד ה-7 באוקטובר תיעד את ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית, הבין שהתפקיד שלו כמי שעוסק בענייני השעה נהפך גורלי. "מהר מאוד הבנתי שאני לא גוף תקשורת. רציתי לאפשר לכל מי שרוצה לשבת מולי לספר את הסיפור האישי שלו. מאותו יום ואילך זה בעצם תיעוד אותנטי שמתמקד בסיפור האנושי", מספר כהן, שאסף מאז ה-7 באוקטובר למעלה מ-350 עדויות, והיד עוד נטויה.

● אישי או לאומי: חשבון הנפש בקולנוע מגיע לרוב עם סוף טוב
● "מבוגרי דיסני": מנוע הצמיחה של תאגיד הענק

2

הפרויקט של כהן ייחודי גם בזכות הראייה לעתיד. "כ-25 מהאנשים שראיינתי הסכימו שאמשיך ללוות ולתעד אותם ב-20 השנים הקרובות", אומר כהן. "זה פרויקט ארוך טווח ואני כמעט ולא מתערב ולא עושה תחקיר לפני, מגיע לבד, בלי צוות, ורק לוחץ רקורד". לכן כהן קרא לפרויקט "עדות ראשונה" - הפעם הראשונה והגולמית שבה הוא שומע את הסיפור. "איתי אנשים פותחים דברים שהם מעולם לא חלקו", הוא מעיד. לעת עתה מאות העדויות שאסף וערך נמצאות אצלו בהארד-דיסק, "חומר שמור מכל משמר".

מה שהביא את כהן לתיעוד היא חוויה משנת חיים. "לפני 9 שנים קיבלתי התקף לב, בעצם מתתי והצליחו להציל אותי. עברתי ניתוח ושיקום ארוך ובמסע הזה עם עצמי, אני שואל למה חזרתי, מה התפקיד שלי בעולם, מה הייעוד שלי - וחלק מהתשובות אני מוצא במה שאני עושה מה-7 באוקטובר. אפילו שזה לוקח ממני הרבה אנרגיה ואני נקשר למשפחות, אני מבין שיש לי תפקיד. גם כשאני מסיים עדות של משפחה מבחינתי אנחנו נהיה בקשר ואני לרשותם. אני לא הסיפור פה".

 שער תרבות

3

עד אמצע שנות ה-80 התיעוד החזותי של השואה לא נחשב כמסמך היסטורי קביל. היסטוריונים לא ראו בחומר המצולם תיעוד שווה בחשיבותו לתיעוד הכתוב. בעשורים האחרונים זה השתנה, וסרטים וצילומים הפכו לתיעוד קביל ובעל תוקף משפטי. מתוך עשרות אלפים בודדים של ניצולי שואה (נכון לאוקטובר 2024 יש בישראל כ-126,200 ניצולי שואה), בארכיון יד ושם יש רק כ-15 אלף עדויות מצולמות. באוסף הקרן להיסטוריה חזותית, מיסודו של סטיבן שפילברג, יש למעלה מ-52 אלף עדויות וידיאו של שורדי שואה.

ל"עדות ראשונה" יש מטרה דומה: שהעדויות ישמשו מסמך משפטי לצורך הצגתן בבית הדין הפלילי בהאג, כדי לתמוך בהליכים משפטיים נגד חמאס. מטרה נוספת היא הסברה - חלק מהעדויות מתורגמות ומוצגות ברחבי העולם. "העדות מתחלקת לשני חלקים, חלק אינפורמטיבי וטיימלין שמתחיל ב'ב-6 וחצי בבוקר היה צבע אדום' ועד רגע החילוץ. החלק השני הוא המשך של העדות והסיפור האנושי", מספר כהן.

 תיעוד ה-7 באוקטובר / צילום: בן כהן

כהן אינו המתעד היחיד. "הייתי בין הראשונים שהתחילו עם העדויות, יש גם את פרויקט 'עדות 710' ועדויות שהמדינה אספה דרך להב 433. יש גם מיזם של משרד המורשת עם הספרייה הלאומית. כמה שיותר מיזמים יותר טוב", אומר כהן.

4

כהן יוצא נגד השתיקה סביב ה-7 באוקטובר. "כמישהו שהמשפחה שלו ניצולת שואה גם הם לא דיברו, הם התביישו והממסד תרם לזה בגישה של 'היה ונגמר'. חלק ממה שאני עושה זה לא לנרמל את השתיקה, כי גם היום יש כוחות שרוצים לארוז את הדבר הזה ולפגוש אותו פעם-פעמיים בשנה".

חלפו שנתיים, ויש אנשים שרק עכשיו מוכנים לדבר. אחת מהעדויות שנחקקו לו הגיעה מאביה של אוריה ליטמן ריקרדו ז"ל. "זה סיפור שפירק אותי לחתיכות. בחורה צעירה שבאה לחגוג בנובה את החיים וחיכתה 8 שעות שמישהו יבוא להציל אותה עד שהיא מתה מדימום. וגם הסיפור של אהבה בין אב לבת. זה בור שלעולם לא יתמלא".

 בן כהן. ''אנשים שנותנים תקווה'' / צילום: בן כהן

משום שתיעד רבים שלעתים ציירו לו את תוואי הבריחה, כהן הצליח להשלים למשפחות רבות מידע אחרון על יקיריהן. "יש לי הצלבות מעדויות קודמות שיכולות לחפוף. היה מקרה מצמרר, לקחתי עדות מכיתת הכוננות של קיבוץ עלומים ואחד מאנשיה סיפר שהצליחו למנוע ממחבלים לחדור לקיבוץ, וכשהייתה הפוגה הוא ירד למיגונית. שם לראשונה הוא נחשף לזוועות שהמחבלים עוללו לאנשים שהתחבאו במיגונית. הוא ראה בחורה פצועה וקרא לה, והיא חשבה שהוא מחבל, נכנסה לאוטו ונסעה לכיוון המסיבה. היא הייתה יכולה להינצל אם לא הייתה נוסעת לכיוון הנובה. ואז שבוע אחרי זה קיבלתי הודעה ממיכל, אמא של שני גבאי ז"ל, 'הבנתי שאתה לוקח עדויות בצורה שמתאימה לי, אני רוצה לספר לך את הסיפור של הבת שלי'. קראתי את זה והייתי צמרמורת - וקישרתי ביניהם".

5

כהן אומר שמה שמעניק לו תקווה הוא רק האנשים כאן, "המפגשים לאורך השנתיים הללו, עם אנשי העוטף, שדרות, באר שבע. אנחנו כאלה שנתפסים לחור שרק אנחנו רואים במכנסיים, מטפחים את מה שרע ולא רואים את מה שטוב. פגשתי בשנתיים האחרונות אנשים מדהימים שנותנים את התקווה ששווה עדיין לחיות במקום הזה. כי הוא באמת מקום מיוחד".