"משל החמ"ל": אי אפשר להסיר את המבט

1

"את היסטרית".

במילים האלה נפתח "משל החמ"ל - התצפיתניות של גזרת עזה" מאת הבמאית והתסריטאית טליה לביא, שאך החל להציג במוזיאון תל אביב לאמנות. במשך שעה תמימה מתיישבות צעירה אחר צעירה, ומספרות את סיפורן כמי ששירתו כתצפיתניות בגזרת עזה בין השנים 2016-2024.

● גלובס תרבות | בובות הפופ קרסו כי למעריצים נמאס לקבל עוד מאותו הדבר
● גלובס תרבות | הביטויים שאנחנו אומרים כדי להישמע חכמים אבל מפספסים בענק

זה כל מה שיש במיצג החד והמרגש הזה - דוברות על רקע שחור, לעיתים קלוז אפים לעיניים שראו וראו וראו. בלי חומרי ארכיון, בלי תמונות זוועה. רק מתן קול ונוכחות לנשים שאולי לא נשמעו דיין.

המיצג מוקרן על שני מסכים - בראשי מוקרנת עדות, בזה שמאחוריו ממתינה העדה הבאה. החפיפה הזו עובדת בדיוק כמו שעובדת החלפת משמרת בחמ"ל: זו שיושבת מול המסך שדרכו רואים את הנעשה בעזה קמה, בלי להסיר את עיניה ממנו, בעוד השנייה מתיישבת גם היא תוך כדי מבט בוחן לעברו. אין רגע שבו אין עיניים על המסך. זהו טקס של העברת לפיד, והמסר חוזר שוב ושוב בעדויות: "זה נקרא לא להפקיר". מה שלא יהיה.

2

מילה מתריסה, "היסטריה". היא נגזרת מהמילה היוונית לרחם, היסטרה (hystera), ולא סתם מוטחת בנשים בביטול.

הגברים סביב התצפיתניות חוטאים לא אחת בזלזול ובערעור על הידע שלהן, למרות מומחיותן הנחוצה בגזרתן. "הייתי אומרת 'תסמכו עליי, אני יודעת הכול'. ואף פעם לא סמכו עלינו. כל הסיפור היה הזה בנוי סביב בנים".

תפקיד התצפיתנית הוא זוטר לכאורה, בלי יותר מדי דרישות מקדימות. לשבת בחמ"לים הממוקמים על גבולות הארץ, ולצפות במשך שעות ארוכות דרך מסך במתרחש מהעבר השני. "יש לך עיניים? את בחורה? התקבלת!", אומרת אחת מהן על דרישות הסף.

 שער תרבות

3

אך העדויות חושפות עד כמה המשקולת על כתפיהן כבדה. קשיים, תסכול ודילמות מוסריות הם חלק בלתי נפרד מהתפקיד, ולצידם נוצרות מערכות יחסים ייחודיות, הווי של צחוק ושמחה. אחת מהן נזכרת בשירים שחיברו בין משמרות. בגרפיטי שצויר על המיגונית שלימים תצפיתניות מצאו בה את מותן: "תראו איך היא הולכת פה בשלווה כאילו עזה לא לידה".

הנשים האלה ראו בעיניים הכול - חקלאי משקה כרוביות, גסיסה איטית של סוס ואימון של נוח'בות כל ערב בשמונה, עוד ב-2016. הן גם ראו את העיניים של האויב מביטות אליהן בחזרה. ובאופן מתמשך. ולמבט הכפול הזה יש משקל כבד.

ניכר גם מתח בין חוסר הפנמה של מורכבות התפקיד לבין הכרה בחשיבותו. "הבטחתם עמדה שיש בה פח"ע/ הבטחתם פרש בעזה", הן שרו. ואי אפשר שלא לחשוב על קולה של רוני אשל ז"ל המכריז את הלא ייאמן ב-7 באוקטובר, "פרש טורקי מלא".

"אף אחד לא האמין שזה יכול להגיע לתצפיתניות עצמן; מה שהן אמורות לסכל", אמרה אחת מהן.

4

זה אינו העיסוק הראשון של לביא בנשים בצה"ל ביצירתה. כבר בפרויקט הגמר שלה בסם שפיגל, "חיילת בודדה", נגעה לראשונה לביא בעולמן של חיילות צה"ל, על שלל מורכבויותיו.

סרט הביכורים שלה, הקומדיה הנושכת ושוברת הקופות "אפס ביחסי אנוש", מציב במרכזו חיילות שלישות במחנה שיזפון בנגב. הסרט גרף שלל פרסים, בהם פרס אופיר ופרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה בניו יורק. חבר השופטים בראשות רוברט דה נירו נימק אז: "הסרט עוסק בנשים צעירות שחייבות למצוא את מקומן ולגבש את זהותן בעולם שכרגיל נשלט על ידי גברים ומצ'ואיזם. הן עושות זאת בהומור, חוזקה וחוכמה, איכויות אשר יוצרת הסרט משקפת".

אז שוב לביא צוללת עמוק לתחושות של נשים בצה"ל, והפעם לסוגיות של גורל, אחריות, אשמה, וחברות אמת. "משל החמ"ל" נגזר מתוך מחקר עומק ועדויות שאספה לביא, והם התשתית גם לסרט עלילתי ולסדרה דוקומנטרית שנמצאים בפיתוח.

5

המיצג נקרא בעברית "משל החמ"ל". משל - סיפור אלגורי קצר עם מוסר השכל, תפקידו ללמד אותנו משהו. העבודה הזאת היא ממש לא תחקיר ההתרחשות ב-7 באוקטובר. לא ניסיון לגולל את השתלשלות האירוע. אבל הסיפורים של הנשים הללו מלמדים יותר מכל מה באמת היה שם.

15 תצפיתניות ממוצב נחל עוז נרצחו ב־7 באוקטובר. שבע אחרות נחטפו לעזה ומתוכן שש חזרו בחיים. רק שתיים מהתצפיתניות שהיו במוצב ניצלו.

המבט של לביא על החוויות, על התחושות ועל האתגרים שלהן יוצר תמונה עגולה ומורכבת מאוד של השירות הצבאי הזה. הוא רחוק מאוד מחלומה של דפי (נלי תגר) מ"אפס ביחסי אנוש" להגיע לקריה. אולי יום אחת היא תרצה להיות תצפיתנית. מי שצופה בעבודה הזאת לא יכול להתכחש לחד-פעמיות של התפקיד הזה.

"משל החמ"ל" יוצג עד 11.4.26. הקרנה כל שעה עגולה ורבע (10:15 וכך הלאה)