על פער המחיר בין אומן לאומנית, בין פרידה קאלו לגוסטב קלימט

1

"כמה אומניות אתם מכירים?".

נסו רגע לענות על השאלה. מי קפצה? יאיוי קוסאמה? פרידה קאלו? אותה קאלו עלתה לכותרות בשבוע שעבר, כשהציור "החלום (המיטה)" שציירה נמכר בסותבי'ס בניו יורק בכ-55 מיליון דולר, והיה ליצירה היקרה ביותר של אומנית שנמכרה אי פעם במכירה פומבית. הוא עקף את השיא שקבעה ג'ורג'יה אוקיף האמריקאית ב-2014, עם 44.4 מיליון דולר. הדיוקן של קאלו מציג אותה שזורה בקנוקנות, במיטה שמרחפת בין עננים, מעליה מרחף שלד עוטה דינמיט. הציור היה גולת הכותרת במכירה של יותר מ־100 יצירות סוריאליסטיות של אומנים כמו דאלי, דורותיאה טנינג ומגריט, ובסותבי'ס כתבו כי הוא "מציע הצצה על הגבול בין שינה למוות".

● הביטוי שדיסני מחקה מהדוחות מעיד על מנגנון פיננסי שקרס
● "משל החמ"ל": אי אפשר להסיר את המבט

אומנית אחרת רשמה הישג משמעותי ממש לאחרונה: מרלן דומא הפכה לאומנית העכשווית הראשונה שנכנסה לאוסף הקבוע של הלובר. תשע יצירות חדשות של היוצרת ילידת דרום אפריקה נחשפו במוזיאון. במאי 2026 תהיה מרינה אברמוביץ' לאשה הראשונה שתציג רטרוספקטיבה במוזיאון האקדמיה בוונציה, במקביל לביאנלה.

2

למרות הסדקים בתקרת הזכוכית, נשים רחוקות מלקבל יחס שווה משוק האומנות. מוסדות רבים מנסים לתקן את ההדרה ארוכת השנים שלהן וחותרים לגיוון האוספים, אוצרים פועלים להציב בקדמת הבמה נשים ובאקדמיה שואפים להאיר מחדש יוצרות שנשכחו. ובכל זאת, המכירה של קאלו רחוקה מאוד מהטופ של השוק הכללי. ביצירות היקרות ביותר במכירות, כמעט ואין נשים. לאחרונה נמכר בסותבי'ס ציור של גוסטב קלימט ב-236.4 מיליון דולר, והפך ליצירה המודרנית היקרה שנמכרה במכירה פומבית וליצירה השנייה היקרה ביותר, אחרי "סלבטור מונדי" של דה וינצ'י, שנמכר ב-2017 ב-450 מיליון דולר.

לפי דוח חדש של סותבי'ס, שצלל למכירות פומביות ולמכירות של אוספים מוסדיים, בין 2018 ל-2024 זינק מספר האומניות בהן ב-130% (מ-500 ל-1,150). אולם, הן עדיין מהוות רק כרבע מהאומנים. אוטילי וינדזור מסותבי'ס ציינה: "בעשור האחרון מוסדות פעלו לאיזון מגדרי, וכעת נשים מהוות 50% מהתערוכות היחידניות בטייט ו־54% במומה". מהדוח עלתה בעיה מהותית: השליטה נתונה בידי מעט גלריות - שמונה מהן מייצגות 30 מתוך 50 האומניות המובילות בשוק. אכן "מדכא צמיחה".

3

לינדה נוכלין, מבקרת האומנות הפמיניסטית החלוצית, התעמקה בשאלה "למה לא היו אומניות גדולות?". נוכלין גורסת כי עצם השאלה שגויה כי היא מניחה שהיעדרן נובע מכישרון חסר או מתכונות מהותיות, ולא ממוסדות וממערכות הכוח. מאות שנים נשים הוחרגו מבתי ספר לאומנות, נמנעה מהן גישה ללימודי אנטומיה, למודלים חיים ולחסויות פטרוניות - תנאים ליצירת אומן גדול לפי הקריטריונים המערביים. נוכלין מציעה להעביר את המוקד, ולשאול אילו מוסדות, כללים והרגלים חברתיים מנעו מנשים את האפשרות להיות אומניות גדולות.

4

ד"ר רות מרקוס, מייסדת העמותה לחקר אומנות נשים ומגדר בישראל, הקדישה את חייה לחקר אומניות ישראליות שנשכחו. "בכל פעם שאני שואלת לפשר ההתעלמות של ספרי תולדות האומנות הישראלית מרוב הנשים, עונים לי שתי תשובות: היו מעט כאלה, וכנראה הן לא היו חשובות או טובות דיין. משמע, אם ההיסטוריה שכחה אותן, סימן שהגיע להן".

 ד''ר רות מרקוס / צילום: ויקיפדיה

"הייתה תפיסה מעוותת שלא היו הרבה אומניות. הוכחנו שהיו הרבה, גם מוכרות וטובות, אלא שהמוזיאונים הציגו פחות תערוכות שלהן; הספרות המקצועית התעלמה מהן או הזכירה בקיצור רב". היא מדגישה בצער כי "עדיין לא הגענו למצב אידיאלי, שבו כל מי שמקבל כספי ציבור יוכיח שהוא מציג פחות או יותר 50% נשים ו-50% גברים".

5

ד"ר זיוי ברמן היא יו"ר הוועד המנהל של העמותה, שמעניקה פרסים ומלגות משמעותיים, בראשם פרס בקי דקל בגובה 50 אלף שקל. לדבריה, "נשים סבלו מהדרה אינהרנטית גם כי מצופה מהן למלא תפקידים אמהיים מסורתיים, וגם כי הייתה הקטנה וזלזול ביצירה שלהן. הרבה שנים לא נתנו לנשים לצייר מודל עירום כחלק מתהליך הלמידה, כי זה לא צנוע, ולא נתנו להן גישה למוסדות ולכלים שהיו פתוחים בפני גברים. יש זלזול והקטנה גם בעצם המדיה שנשים בחרו לעסוק בהם - הן קוטלגו לא כאומנות, אלא כקראפט. טקסטיל, רקמה, תחרה".

 ד״ר זיוי ברמן, יו״ר הוועד המנהל העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל / צילום: אלן יונתן

6

את השאלה מתחילת הטקסט, כמה אומניות אתם מכירים, שאלה את עצמה לירון כהן. בהיעדר תשובה מספקת, היא החליטה לפתוח עמוד אינסטגרם, "women history of art", שמנסה "לעשות צדק היסטורי ולהציג נשים אומניות מהרנסנס ועד היום".

View this post on Instagram

A post shared by Liron Cohen (@women_historyofart)

כהן, שמסיימת תואר שני בתולדות האומנות באוניברסיטת ת"א ומתמחה בדגש הפמיניסטי של אומנות, אומרת על השיא האחרון ששברה קאלו: "ממשלת מקסיקו הכריזה על היצירות שלה כנכס לאומי, ולכן אין הרבה יצירות שלה זמינות למכירה. השוק אוהב דברים נדירים והיא גם מתקשרת למגמה של הדרום הגלובלי, לטינית ואישה, ביסקסואלית ופמיניסטית - זה חלק מהעניין".

מההתעמקות שלה בתחום, לדבריה, היא גילתה ש"יש סיבה שהקאנון נבנה באופן שהדיר אומניות, כי אומנות נשית פחות נחשבת. בשנים האחרונות השיח משתנה, ויש יותר נשים שכותבות על אומנות או אוצרות - לאו דווקא אומניות, כי כאלה תמיד היו הרבה. בשוק הפרטי החשיפה היפה שזוכות לה אומניות היא עדיין עלה תאנה".