"עדות מקומית": על רגעים שנחקקו בזיכרון הקולקטיבי ב-2025

1

"הנה הוא, הנה אלון".

אין לטעות באיזה אלון מדובר. עם הכניסה לחלל שבו מוצגת "עדות מקומית" במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב נשמעת הקריאה הזו, והקהל הגדול על המסך שואג למראה אלון אהל. מיד מתגלגל רצף תמונות מוכרות היטב - החטופים שבים, האולפנים רוחשים והציבור בכיכר החטופים אחוז אקסטזה.

האירוע השנתי הגדול של צילום העיתונות והצילום התיעודי בישראל שוב כאן. "עדות מקומית" התגבשה השנה תחת שרביטם של מייסדת הפרויקט דנה וולפיילר-ללקין ושל האוצר איליה יפימוביץ, צלם עיתונות ומי שאחראי לתמונת השנה בעדות מקומית 2011. התערוכה הייתה אמורה להיראות אחרת, אלא ששחרור החטופים באוקטובר האחרון טרף את הקלפים ושינה את הפוקוס ממלחמת איראן (כמובן גם היא פה) לשחרור המיוחל.

עדות מקומית עומדת בסימן שלל האירועים שטלטלו את ישראל בשנה החולפת, בין איראן לצפון, בין מחאות החרדים להלוויות צבאיות. מתוך כ־7,000 עבודות שהוגשו לתחרות נבחרו עבודות של 64 צלמות וצלמים, שהעמידו תיעוד לאירועי השנה החולפת בישראל. 64 זוגות עיניים. עדוֹת.

● על פער המחיר בין אומן לאומנית, בין פרידה קאלו לגוסטב קלימט
● הביטוי שדיסני מחקה מהדוחות מעיד על מנגנון פיננסי שקרס

2

הפילוסוף והסוציולוג הצרפתי מוריס האלבווקס פיתח את מושג הזיכרון הקולקטיבי - זיכרון משותף לכלל החברה. לפי האלבווקס יש שני מנגנונים בסיסיים: זיכרון אישי, שנושא האדם מתוך אירועים שחווה בעצמו, על בשרו; וזיכרון קולקטיבי, שכולל אירועים שהועברו על ידי אחרים. לשם עיצוב הזיכרון הקולקטיבי נדרשים מתווכים, בראשם המוסדות הממלכתיים דוגמת מערכת החינוך ומערכת ההנצחה, וכן התקשורת והאקדמיה. כך, הזיכרון הזה רחוק מלהיות חסר פניות.

מראש העיסוק בזיכרון קולקטיבי הוא עמום, ועצם היומרה להגדיר זיכרון כזה מעלה שאלות של אמינות, של תיחום, של הקשרים. הנחת היסוד היא שאין דבר כזה עבר כפשוטו, אלא מאגר דימויים בתודעתנו.

 שער תרבות

3

מאז ה-7 באוקטובר הזיכרון הקולקטיבי הישראלי עבר תמורות וידע צריבות שאי אפשר למחות. 2025 הייתה שנה "על הקצה", ויש בה ובתערוכה רגעים רבים שהונצחו וכבר נטבעו היטב: עינב צנגאוקר עוטה הינומה שחורה במסגרת קריאה לשחרור בנה מעזה (שיר טורם, רויטרס); גדי מוזס בשדה שלו, מרים ידיו אל השמים, לאחר ששב מן השבי (זיו קורן); זוג מפגינים צעירים חבוקים בהפגנות הזעם באיילון (תומר אפלבאום, הארץ).

אחד משיאי השנה הזו היה מלחמת איראן, "עם כלביא". בעבודת וידיאו ערוכה היטב מציג בר פלג תמונות, ומולן נשמע טקסט הפוך לגמרי. על המסך: הרס, פגיעות טילים, אנשים בורחים מבתיהם הפעורים, ובשמע: קולו של ראש הממשלה בנימין נתניהו מכריז "יחד עשינו את הבלתי נתפס" ומציין "הישגים חסרי תקדים". קולו של הקריין, המבהיר שהנזק שנגרם לגרעין האיראני אינו מה שקיוו בממשלה, מדגיש את הפער בין החזות לאמת.

4

התערוכה עלולה להיות מטרגרת עבור המבקרים. בין בתים הרוסים מהעוטף, אלימות מתנחלים וחרדי שורף צו גיוס, לעיתים עולה מחנק, בבחינת אין מקום לשים לרגע את הראש ולנוח.

אבל יש בה גם יופי, הרבה מאוד יופי. למשל אצל ענבר זק, תחת הכותרת "ולאהוב את החיים בלב נשבר", המילים היפות של המשוררת זלדה ("לָלֶכֶת לְיַד הַיָּם בְּדֶרֶךְ חֲדָשָׁה/ שֶׁעֲדַיִן לֹא דָּרְכוּ בָּהּ בַּתְּקוּפוֹת קוֹדְמוֹת שֶׁל חַיַּי/ לִשְׁמֹעַ אֶת הַמִּלִּים שֶׁל הַלַּיְלָה, לָחוּשׁ בָּאוֹתוֹת/ לָדַעַת אֲפִלּוּ בְּלֵב הַחֹשֶׁךְ שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ קַיֶּמֶת/ וְלֶאֱהֹב אֶת הַחַיִּים בְּלֵב נִשְׁבָּר"). יש טבע ופשטות וחי ואדמה, קצת שפיות בין כל השבר שהוא החיים כאן.

ורגע אחד שכמו צויר במשיחות מכחול, שגם זכה במקום הראשון בקטגוריית "טבע וסביבה". אוהד צוינברג (AP) צילם, רגע לאחר החתימה על הסכם הפסקת האש בין ישראל ללבנון, חיילים טובלים בבריכת המים החמים שליד הר בנטל; האדים שעולים ממנה משווים לתמונה נופך מיסטי וחד-פעמי.

ואולי זו כל המהות של עדות מקומית: הקושי הבלתי אפשרי של החיים כאן, מול היופי שעולה מבין הסדקים.

התערוכה תוצג מ-12 בדצמבר עד 31 בינואר 2026