מוזיאון שהוא יצירת מופת בפני עצמו: מבנה הזכוכית בברלין

אנתוני פאלטה הוא כתב האדריכלות של הוול סטריט ג'ורנל

לא כל אמן מתמזל מזלו לעזוב בשיא, אבל עבור לודוויג מיס ון דר רוהה זה קרה. הגלריה הלאומית החדשה בברלין בעיצובו מציעה מצג מרגש של שאיפותיו להבעה מבנית ככל שניתן למצוא.

על דוכן גרניט שעומד על שטח משופע במקצת, שוכן הבניין המורכב מביתן מרובע, חד־קומתי, בעל קירות זכוכית ובראשו גג שטוח ומכוסה, שבולט הרבה מעבר לחלל הפנימי שלו ונתמך רק בשני עמודים מכל צד.

המבנה נפתח מחדש באוגוסט 2021, לאחר שיפוץ של חמש שנים, שהתבצע על ידי משרד האדריכלים דיוויד צ'יפרפילד, שביקשו לרענן את המתקן מבלי לטשטש את המהות של המתכנן שלו, משימה שבה הצליחו במידה רבה.

● איך הצליח השחמט לשמור על מעמדו במשך 1,500 שנה?
● 7 הערות על ניסיון ההתנקשות בסלמאן רושדי
● מהקאנטרי קלאב למיינסטרים: צמיד הטניס הופך לתכשיט להמונים 
● הספר שחושף מה יקרה ביום שבו הרובוט יחליף אותנו במשרד 

אלפי לוחות גרניט הוחלפו, אלמנטים רבים שוכפלו מאפס, וכל לוחות הזכוכית הבודדת הוחלפו ללוחות כפולים, מה שדרש חיתוך בשוליים של המחיצות בין חלקי החלונות והדלתות (שלא ניתן לשים לב אליו). הפלא של העיצוב המקורי הוא יישום של צורת עמודים קלאסית באמצעות חומרים מודרניים לחלוטין, מקדש שהפך לשקוף.

מיס ון דר רוהה החל את הקריירה שלו בברלין בשנת 1905, בגיל 19, והמשיך להיות ללא ספק הדמות החשובה ביותר במודרניזם האדריכלי, תוך תכנון מבנים עם חזיתות פשוטות מזכוכית ופלדה.

ביתן ברצלונה בספרד (1928-29), בית פארנסוורת' בפלאנו, אילינוי (1945-50), בניין סיגראם בניו יורק (1954-58), כמו גם יצירות רבות אחרות הן נקודות ציון של פתיחות המשולבת בחיוניות עם שלמות של פרופורציה, תכונה המפרידה בינו לבין חקייניו הרבים.

הוד ושקיפות

מיס ון דר רוהה ברח מגרמניה ב־1937 לארה"ב, אך חזר אליה אחרי עשרות שנים בשביל המשימה הזו, שתהיה האחרונה שהושלמה במהלך חייו. הוא היה כבר במצב בריאותי לקוי כשקיבל את ההצעה הזו לראשונה ב־1961, וחולה מדי בסרטן הוושט מכדי להשתתף בחנוכת הבניין ב־1968 (הוא נפטר בשנה שלאחר מכן).

ביקרתי לראשונה בגלריה בגיל 21, כשהרעיונות שלי על מודרניזם היו ראשוניים אך לעתים קרובות חשדניים. השילוב החלק של הוד ושקיפות של המפלס העליון היה מרתק, חלל מלכותי להצגת אמנות ומסגרת אלגנטית לצפייה במאות השנים של העבר הבנוי של ברלין הנראה מבחוץ.

אבל כן תהיתי, מאחר שמעולם לא ראיתי תוכנית של הבניין, איפה שאר האמנות? לרדת במדרגות כדי להגיע אל האמנים מקס ארנסט, ארנסט לודוויג קירכנר, פאול קלה, ג'ורג' גרוס וכל השאר, נראה כחידוש לאחר חיים שלמים של ההפך. למה לא?

קריצה היסטורית

מיס ון דר רוהה ידבר על כנות מבנית, אבל בסופו של דבר ישתמש באותה תחבולה אדריכלית שאדריכלים השתמשו בה במשך מאות שנים. לדוגמה, בניגוד למראית עין, קורות ה-I בחזית בניין סיגראם אינן נושאות עומס - מערכת התמיכה האמיתית מוסתרת.

אין מקום להונאה כזו בגלריה הלאומית החדשה בברלין. שמונה עמודי פלדה תומכים בגג העצום, שניתן לדעת בוודאות שהם התומכים, משום שאין שום דבר אחר שיכול להיות במקומם. העמודים יציבים, אך מחוברים לגג רק עם מפרק כדורי דק ונועז. אין סיבה פונקציונלית לצוואר הדק הזה; הבחירה היא הפגנת אומץ מבנית טהורה.

זו מחווה המוגברת על ידי המקום שבו העמודים ממוקמים - או, ליתר דיוק, המקום בו הם לא ממוקמים. ברוב התקופות לאורך ההיסטוריה, הבחירה החכמה ביותר היתה להדיח מיידית אדריכל שהציע גג ללא תומכים בפינות. אבל מיס ון דר רוהה, שניצל את החוזק של פלדה מבנית כדי למקם את העמודים באמצע כל צד של הגג, עשה בדיוק את זה. התוצאה הייתה ארבע פינות תלויות באוויר בצורה דרמטית.

התקרות שלו בדרך כלל מסתירות אלמנטים מכניים בדיוק כמו כל תקרה אחרת, אבל אין כאן שום דבר מלבד פלדה, זהה הן בתוך והן מחוץ לחלל הפנימי של הזכוכית. כל כך הרבה חזיתות של מיס ון דר רוהה שטוחות: כאן האכסדרה המקיפה את תא הזכוכית המרכזי היא קריצה היסטורית ברורה למוזיאון האלטס (המכונה גם "המוזיאון הישן") של קארל פרידריך שינקל (1823-30), גם הוא בברלין, אם כי מיס ון דר רוהה יכול היה לצמצם את האכסדרה שלו למהותה הפשוטה ביותר.

יש בגלריה הזו הרבה יותר מפלדה. אפשר לראות כמה מהחומרים הטבעיים המוכרים המועדפים על מיס ון דר רוהה: חיפוי שיש טינוס ירוק על שני פירי שירות, עץ אלון חום אנגלי למלתחה המקורית ולמבני מכירת הכרטיסים, והטעמות במקומות אחרים. מיס ון דר רוהה, לנצח בנו של בונה אבן, בחר בכמה סוגים שונים של גרניט למשטחי קירות הרצפה והפודיום.

איך להציג אמנות

הגלריה הלאומית החדשה בברלין ספגה עשרות שנים של ביקורת על חוסר ההתאמה שלה להצגת אמנות. המפלס העליון מכניס יותר מדי אור, ואיתו גם צל. המפלס התחתון משום שהוא מכניס מעט מדי.

אבל הטענה שמיס ון דר רוהה היה אדיש לדרישות של חלל להצגת אמנות אינה נכונה בעליל. הוא העיר בסרט התיעודי "Mies" של מייקל בלקווד מ־1986: "קשה מאוד לעשות שם תערוכה. אין שאלה. אבל זו הזדמנות מצוינת לדרכים חדשות לעשות זאת. ואני חושב שלא הייתי רוצה לפספס את זה". תגובה של אחד האוצרים הייתה תלייה של ציורים מהתקרה, מה שיכול להציע טלטלה קינטית. מבקרים בעלי נטייה למסורת הקירות הלבנים לא ימצאו מחסור בהם במפלס התחתון.

כולם מכירים את רצף התהלוכה הסטנדרטי של סיום הביקור בגלריות המוזיאון, דרך חזרה לאולם המרכזי ואז אל העיר בחוץ. כאן הרצף הזה נדחס. בגלל קירות הזכוכית של הבניין, כשעולים מהגלריות חווים אולם ועיר בבת אחת. והם שונים במידה ניכרת מכפי שנראו שעה או שעתיים קודם לכן, הודות למשחק המשתנה ללא הרף של אור וצל. אי אפשר שלא להסתכל שוב.