80 שנה אחרי: "חוות החיות" לא איבדה כלום, להיפך

1

באוגוסט 1945 פורסמה לראשונה נובלה, בחזות תמימה של "סיפור אגדה" (זו אפילו הייתה הכותרת במהדורה הראשונה) על חיות בחווה שמבצעות הפיכה נגד האדם, רק כדי לראות איך המהפכה שלהן מתהפכת על ראשן מחדש. אבל מאחורי הכריכה החמודה הסתתרה אחת הסאטירות החדות והחריפות של המאה ה-20. במהלך השנים "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול הפכה אומנם למשל קלאסי על כוח, בגידה, שחיתות ושוויון, אבל לפני פרסומה בילה אורוול שנה שלמה בחיפושים אחר מקום שיסכים להוציא לאור את הספר שלו. ארבעה מול"ים שונים דחו אותו, מחשש שסאטירה על סטאלין, שהיה עדיין בן ברית של בריטניה, תהיה צעד קיצוני עבורם. בסוף המלחמה, כשדעת המערב על הסובייטים השתנתה, נמצאה ההוצאה המתאימה והספר הפך לרב מכר בתוך שבועות. זו הייתה ההצלחה המסחרית הראשונה של אורוול. בתוך שנה הוא תורגם והופץ בעשרות מדינות, ובמקביל נאסר להפצה בעשרות אחרות.

● 50 שנה של קאלט ב"מופע הקולנוע של רוקי"
● על יום השנה לחומת ברלין, סמל האיוולת בתרבות הפופולרית

2

בניגוד למנהגה של הוליווד לעבד מהר ספרים מצליחים, הניסיון הראשון להסריט את חוות החיות הגיע רק ב-1954, ולא בהכרח מטעמים מסחריים. סרט אנימציה בריטי מומן בסתר על ידי ה-CIA כמכשיר תעמולה אנטי-סובייטית. במקום הסוף האפל אצל אורוול, שבו החיות מבינות שהן פשוט החליפו את בני האדם בחזירים דיקטטורים ושהמהפכה נכשלה, הסרט העמיד סוף חדש: החיות מבצעות בו הפיכה נוספת נגד החזירים, הכול במטרה לשקף ניצחון של המערב במלחמה הקרה.

ב-1999 נעשה ניסיון נוסף והסיפור עובד לטלוויזיה עבור רשת הולמרק כסרט היברידי המשלב אנימטרוניקה, חיות אמיתיות ותוכנות מחשב, עם קולותיהם של כוכבים כמו פטריק סטיוארט, ג'וליה לואי-דרייפוס וקלסי גראמר. למרות ההישג הטכני הנאה לתקופה, הסרט התקשה להותיר חותם, בעיקר כי הוא רידד את המשל לכדי דרמה משפחתית האופיינית לרשת שבו שודר.

 שער תרבות

3

דווקא בגלל חוסר הרלוונטיות של העיבודים הקודמים, עיבוד האנימציה החדש שביים אנדי סרקיס וטרם הגיע למסכים, מלווה בקולות של כוכבים כמו סת' רוגן, גלן קלוז, קירן קלקין, וודי הרלסון וסטיב בושמי, מרגיש כמו ניסיון אמביציוזי להקים לתחייה את החווה של אורוול - ולתת לה את המשקל התרבותי הראוי.

סרקיס הידוע בעיקר מעבודתו כשחקן "לכידת תנועה" (Motion Capture), שיטה ששימשה אותו כששיחק דמויות כמו גולום בסרטי "שר הטבעות" ו"ההוביט", "קינג קונג" (2005), וסיזר בעיבוד ל"כוכב הקופים", בילה עשורים על הגבול הדק בין "חיה" ל"אדם". העבודה החלוצית שלו בתחום לכידת התנועה היתה לא רק הישג טכנולוגי, אלא גם בעלת משמעויות עמוקות יותר. אם אורוול השתמש בחיות כדי לגלם את השחיתות והשבריריות שבאופי האנושי, הרי שסירקיס עשה קריירה מלהראות איך האנושיות מצליחה לחלחל מבעד לחזויות לא אנושיות. נקודת המבט הייחודית הזו עשויה להוסיף רובד מעניין לסיפור.

סירקיס עושה בסיפור - שלדבריו חלם לעבד לסרט מאז היה נער - כמה שינויים הכרחיים, ובראשם הוספה של חזרזיר בשם לאקי כ"מספר", כדי שלסרט יהיה פרוטגוניסט מוגדר שיהווה עוגן - שחסר בספר. כדי להעמיק את הניגוד מול שאר החזירים, סירקיס הופך את המגדר של "שלגון" (סנואובול במקור, והחזיר היותר סימפטי ואידיאליסטי) לנקבה.

4

גם אם הספר של אורוול כבר ותיק, התכנים והמסרים שלו כנראה רלוונטיים מאי פעם. שבעת הדיברות של החווה שניסחו החיות, המעודכנות שוב ושוב עד שאיבדו כליל את משמעותן המקורית, חזו כמעט בדיוק את פוליטיקת הדיס-אינפורמציה המודרנית. המשפט המצוטט לעייפה "כל החיות שוות, אבל יש חיות ששוות יותר" הפך לאחד המצוטטים אי פעם. ב-2025, עידן של שחיקת אמת, תעמולה אלגוריתמית ופופוליזם גובר, השחיתות החזירית הצומחת באיטיות מרגישה כמו אבחנה מדויקת של המצב.

מאסטרפיס נוסף של אורוול, "1984", זכה לשני עיבודים, טלוויזיוני (1956) וקולנועי (מייקל רדפורד, 1984), שניהם בריטיים (כלומר לא הוליוודיים). וכמו במקרה של חוות החיות, שניהם לא הותירו חותם משמעותי. למרות ההשפעה התרבותית מרחיקת הלכת של אורוול והיצירות שלו, שהפכו לחלק מה-DNA התרבותי הקולקטיבי של המאה ה-20, מאז ומעולם הייתה איזו רתיעה מלהעניק ליצירות שלו עיבוד משמעותי, בתקציב גדול.

שלא כמו רבי מכר אחרים מהתקופה, שהוליווד חטפה ועיבדה במרץ, האגדות של אורוול מעולם לא הפכו לבלוקבסטר. חלק מהסיבה היא מבנה הסיפורים שלו. מדובר באלגוריות ללא קתרזיס, סיפורים שמסתיימים בבגידה ובתבוסה, לא בדיוק חומר שהוליווד מחבבת. הסיפורים שלו פוליטיים מאוד, חדים מכדי להיות בידור לכל המשפחה, ציניים מכדי להיות דרמה רצינית, ומסוכן מדי כלכלית לנסות לעבד אותם בסקייל של שובר קופות אמיתי.

5

גם בגיל 80, חוות החיות היא מראה חדה ומדויקת של העולם. הביטוי "אורווליאני" מוטח שוב ושוב בפוליטיקאים בכל העולם נוכח שכתובי היסטוריה, מניפולציות בשפה ושימוש ציני בסיסמאות. אורוול הזהיר שמהפכות לא מתות כשהן נכשלות. הן מתות כשהן מצליחות מעל למשוער. ודווקא עכשיו, עם עיבוד חדש שמחזיר את המשל לבמה, אפשר להיזכר שהחיות של אורוול לא נולדו כדי לשעשע ילדים, אלא כדי להזהיר אותנו מהטבע האנושי, המכופף אידיאלים ומשחית מנהיגים. כל דור עסוק בשכתוב אלגוריות מוכרות, ולכן גם אם היצירה של סירקיס לא תהפוך לעיבוד האולטימטיבי, היא בסבירות גבוהה תביא את הסיפור של אורוול לקהלים חדשים וצעירים, שיסתכלו אל תוך החווה הדמיונית שברא אורוול, וייתכן שייראו שם תמונה מוכרת באופן מטריד.