הותר לפרסום

הכתבה מטעם מגזין "שלומות"

אחרי ששירת במילואים 250 ימים, עידן סיבוני, אז סטודנט תואר שני למשפטים באוניברסיטת רייכמן וסרן במיל' בחטיבת אלכסנדרוני, הוזמן לפאנל בנושא גיוס חרדים לצבא שהתקיים באוניברסיטה. בעודו בכנס מתקבלת הודעת טקסט מקשר המחלקה: ״סיבוני, צריך אותך דחוף״. פגיעת פצמ״ר במסדרון נצרים גבתה מחיר כבד ממחלקתו של סיבוני. שניים מחייליו, רס״ל (מיל') עומר סמדג'ה ורס״ל (מיל') סעדיה דרעי נהרגו, ועוד כשמונה לוחמים נפצעו קשה באירוע. ״בדקה אחת הפכנו ממחלקה של 20 למחלקה של 10 חיילים. או כמו שמרים פרץ אמרה לי, הפכת למפקד שכול", אומר סיבוני. "בתוך המלחמה והאירועים הקשים התקשיתי להבין איך אסיים את התואר. נפגשתי עם הדיקן למשפטים, פרופ' ליאור זמר, וחיפשתי דרך לסיים את החובות האקדמיות בזמן הקצר ביותר. למזלי, פרופ' זמר אמר לי שהדרך הכי טובה לשיקום היא דווקא להתמודד עם חוויות המלחמה הקשות ולכתוב תזה על חללים ושכול, ושלח אותי לדרך.

 עידן סיבוני / צילום: אלון גלבוע

לאחרונה התקיים יום עיון באוניברסיטת רייכמן תחת הכותרת 'הותר (?) לפרסום', המבוסס על מסקנות התזה של סיבוני, בהנחייתו הצמודה של פרופ' זמר. שאלת המחקר כפי שנוסחה בעבודה הייתה, האם לחללי צהל קמה זכות פרסום לאחר מותם, ומי היורש של זכות זאת? זמר וסיבוני תכננו להגיש ביום העיון הצעת חוק לכנסת בנושא אך יום העיון, שהתגלה סוער וטעון מהצפוי, דחה בשלב זה את ההצעה. "אחרי ששמענו את המשתתפים ופגשנו משפחות שכולות רבות וגורמים צבאים ובעלי עניין - השתכנענו פרופ' זמר ואני שזה נושא מורכב ורגיש להכריע לגביו. בעת הזאת חשוב להעלות את
השיח גם בקרב פסיכולוגים ועוד מומחים מעולמות שאינם משפטיים כדי להכריע בנושא".

 פרופ' ליאור זמר, דיקן בית הספר למשפטים, אוניברסיטת רייכמן / צילום: אלון גלבוע

אם כן, למי שייך זיכרון הנופלים?
"לשיטתי, חלל צהל הופך לדמות ציבורית ברגע שהוא 'הותר לפרסום'. מרגע שנפל, כל המדינה מכירה אותו ולדמותו יש השפעה על הציבור. בעניין של זיכרון זה מורכב במיוחד, כיוון שלחלל צה"ל אין רק מאפיין אחד או מעגל השפעה אחד שמשקף את האופי שבו הוא חי ואת האמונות והערכים שלו, שבאים לידי ביטוי בהנצחתו. לדוגמה, סעדיה דרעי ז"ל היה לא רק הבעל של רחלי והבן של ללי וחיים, הוא היה גם אברך שלמד תורה ובכל זאת התגייס. התמונה האחרונה שלו שצולמה והתפרסמה בעיתון ביום שבו נהרג היא תמונה של לוחם ואברך מניח תפילין במרכז עזה. מאז ובכלל, גורמים פוליטיים מצדדים שונים ניסו להפוך את דמותו לסמל בסוגיות פוליטיות. רחלי אשתו טענה שלא כל דבר מקובל עליה בהנצחה. למשל, היא ביקשה שבנרטיב הלאומי סעדיה לא ייחקק רק כלוחם אברך דתי-לאומי שמת על קידוש השם. היא ביקשה שהנרטיב הקובע בקשר אליו יהיה כאיש משפחה. דוגמה נוספת להנצחה פוגענית העלתה בכנס מיכל זמורה, אלמנתו של ארנון זמורה. היא תיארה את הקושי להגיע לבוסתן שנחנך על שמו, להיתקל בתמונה או כרזה שבה משייכים לארנון את ערך ההקרבה, או כותבים שהיה 'שמח למות ככה'. ערך שלדבריה לא ארנון ולא היא עומדים מאחוריו או מחנכים לאורו את ילדיהם. מיכל, כמו משפחות רבות, תיארה הנצחה שאינה משקפת את החלל כפצע נוסף בכאב הקיים. איתי ביכלר, אחיו של טל גרושקה ז"ל, אמר כך: 'עברנו שנתיים של אלפי ציורים גרועים של טל, חנוכיות גרועות, AI גרוע, כולם מתכוונים לטוב - הוא שמר עלינו ואנחנו צריכים לשמור עליו. גם לחלל יש זכויות אחרי לכתו'".

האם קיימים בישראל דיני הנצחה?
"לא, ומאחר שאין דינים המאגדים את זכויות החללים והמשפחות השכולות, הנצחה הופכת פעמים רבות להנצחה פוגענית באופן ישיר או עקיף. אני מניח שניתן להגיד שאף אחד לא בוחר להנציח מכוונות רעות, ועדיין זה לא אומר שהתוצאות לא עלולות להיות כאלה. לדוגמה, נניח שבמסגרת הנצחה יזם מבקש להוציא בקבוקי יין לזכר החלל, אז לכאורה מתקיימת 'התעשרות' מצד היזם מבלי שהמשפחה מאשרת או שותפה לרווחים. וזה רק פן אחד בהנצחה פוגענית. הנצחה פוגענית באה לידי ביטוי כשמופק רווח על חשבון שמו ודמותו של חלל, בין שהוא כלכלי או פוליטי. זכות פרסום היא הזכות של אדם לשלוט בדמותו, בקולו, בדיוקנו ובכל מה שמרכיב את זהותו. טענתי, שמרגע ה'הותר לפרסום', החללים הופכים לדמות ציבורית ומכאן מתגבשת הזכות לפרסום. ושאלה נוספת שעולה, למי שמורה זכות זאת?"

במקרה מוות, יש את חוק הירושה.
"הצעתי לייצר מנגנון שמבקש להתייחס להנצחה כמו לחוק הירושה. האם נכון להוריש להורים? לאישה? לילדים? בהצעת החוק חשבתי שנכון לחלק את הירוש ה 50-50 בין ההורים לאישה. במקרים של מחלוקת בתוך המשפחה המלצנו שהסוגייה תתברר לפני בית המשפט, באמצעות גוף בתוך הצבא שיהיה אחראי לגישור בין חברי המשפחה. פרופ' זמר ואני תכננו להציג בכנס את הצעת החוק, אבל בסוף שנינו הבנו שזה מורכב מדי ומוקדם מדי. קצינת נפגעים סיפרה לדוגמה על בכיר שהתאבד, שחי את כל חייו כאתאיסט מוחלט, ובצוואה ביקש שאשתו תדאג להכנסת ספר תורה להנצחתו. אם לא היה כותב במפורש, כיצד ניתן היה להעלות על הדעת את רצונו?"

נדמה שהמלחמה הנוכחית הביאה הצפה חסרת תקדים בנושא של הנצחה.
"הסוגייה של איך מנציחים חללים והנצחה פוגענית מעולם לא עלתה לפני המלחמה לבית המשפט. כשעלתה זה היה בסכסוך בין המשפחות השכולות לבין המדינה. אבל הסוגייה של משפחה שכולה אל מול חברי המשפחה או גורם אזרחי בנושא ההנצחה לא נידונה מעולם בבית המשפט ואין חקיקה בנושא. שאלה ערכית ומוסרית נוספת שעולה
היא, האם ריב של בני משפחה שמגיע לבית משפט אינו מהווה בפני עצמו פגיעה בכבוד החלל?"

בעידן הרשתות החברתיות והנכסים הדיגיטליים של החלל, הם גם הופכים לחלק מפעולות ההנצחה. מי בעל הזכויות עליהם?
"בכנס התייחס לנושא ד״ר יואב אסטרייכר ממשרד מיתר. היום יש פרקטיקות העוסקות ברצונו של אדם לשימוש ברשתות החברתיות שלו אחרי מותו. למי עוברת הזכות להשתמש בהם? האם אדם מוכן שיפרסמו את התוכן של ההודעות הפרטיות שלו? לאחר מותו של החלל הצבא מעביר טלפון בלי קוד להורים, האם ההורים יכולים פשוט להיכנס לוואטסאפ ולקרוא הודעות אישיות? אמרתי, מורכב".

מה היית רוצה שהציבור ישאל את עצמו לפני שהוא משתתף בהנצחה?
"אני יצאתי עם כמה מסקנות מהכנס. דבר ראשון, אם אתם רוצים להנציח - תשאלו את המשפחות השכולות - פשוט ומונע הנצחה פוגענית; הדבר השני נוגע למה קורה בתוך המשפחה. קשה להכריע מבלי לנהל דיון מעמיק ורגיש שיכלול שיח מעולמות מגוונים ולהגיע לפשרות במידת הצורך; והדבר האחרון זה לזכור שסביב הנצחות יש הרבה בושה. משפחה שכולה מוצאת עצמה פעמים רבות במצב של הכרת תודה גם אם ההנצחה לא לטעמה, בלשון המעטה. מה שבטוח הוא שהשיח על הנושא הזה יהפוך בהכרח את ההנצחה לאיכותית, טובה יותר ופחות פוגענית".

אגב, על ההנצחה שלך חשבת לפני המלחמה?
"כן. זה קצת מביך לדבר על זה, אבל השארתי הוראות ברורות לקשר שלי. עדכנתי אותו מי הייתי רוצה שיספיד אותי וגם מי שלא. איזה מיזמים הייתי מוכן שיהיו על שמי ומה יהיה הצביון שלהם. והכי חשוב, שהשיר שיתנגן יהיה I did it my way של פרנק סינטרה".

הכתבה מטעם מגזין "שלומות"